לא כל יום אני קם בבוקר
לא כל יום אני חי
יש ימים בהם הערפל בעיניים מסרב למוג,
הכבדות באצבעות
מפילה את הפטיש
גלי הלחץ בקודקוד שוברים את המלה לאלפי רסיסים חסרי משמעות.

לא כל יום אני חי
לא כל יום נפתח השער,
חצים של אהבה לא חודרים את מצודותיי.
קולות רחוקים של אנשים לצידי
מהדהדים בין מיצרי רקותיי הנטושים.

נדמה ששכחתי משהו
אך אינני זוכר מהו
כמו חלום ירוק מנצנץ שנשכח ככל שעובר היום.
שכחה שנותנת לערפילי הבוקר
להפוך לערפיחי צהריים
ולגשם חומצה של ליל.

וישנו הרגע בו אני נאבק בשינה,
כי כניעה לה היא כמו כניעה לעיוורון מתפשט,
וזעם שוטף את עצמותיי
ואני משוכחו עם דמיונות מופרזים.

אך בעת השינה הוא שוטף את בשרי
ואני נעור בגוף מכווץ
שרוע על קרש
בימה מבודדת
בתוך ערפל המסרב למוג.