בנימין החזיק את הראש בין הידיים. דמעות זרמו על לחייו. אהוד
בא וטפח לו על השכם, גם לו בצבצה דמעה בזווית העין.
לעומתם, העיניים של איציק היו כבויות כשהוא בהה בחלון הסגור.
בני היה אמור להגיע עוד מעט, אבל כולם ידעו שהוא לא יביא להם
חדשות.
"הוא הלך" כולם הרהרו לעצמם "במדינה כזאת אין מחר."
איציק ניגש אל החלון ופתח אותו. בפינה של הרחוב התחילה כיתת
מדיטציה עוד שיעור. מהכיכר נשמע צליל אלקטרוני עמום, דופק בקצב
קבוע, מגיע ממסיבה כלשהי שנפתחה ספונטנית בכיכר.
על השולחן היה מונח העיתון היומי של אתמול (את של היום אף אחד
מהם לא רצה לראות), פתוח בדף של הקריקטורה, שבה היה מצוייר
אהוד טופח על כתפו של בנימין שהחזיק את ראשו בין ידיו, ואיציק
עומד ומסתכל החוצה. בצד השני היה מצוייר הישראלי המצוי ההוא,
עם הכובע טמבל והמכנסיים הקצרים, בתנוחת מדיטציה, עם ג'ויינט
ענקי ביד, וחיוך קצת יותר גדול על הפרצוף, סביבו עפים פתקים עם
שברי אותיות עליהם.
שלושתם צחקו מהקריקטורה הזאת אתמול, כי היא באמת הייתה מצחיקה,
אבל לא היום.
"הוא הלך להפעם" לחש בנימין, יותר לעצמו מאשר לשאר. "אבל אנחנו
עוד נשיג אותו פעם הבאה. זה רק מרד נעורים קטן, עוד ארבע שנים
הם יתבגרו."