שום שעון ושום בטיח.
אמא שלי צורחת לי מכיוון הדלת.
ויוצאת.
אני שומעת טריקה, ומנסה לחזור לחלום.
תוך כדי סיבובים במיטה אני מוצאת את שעון היד הקטנטן והמציק
שלי מתחת לכרית.
הוא אומר שעה שבע.
בסיבוב חד אני נופלת ומרגישה את הרצפה הקרה, לרגע מקווה שהנה,
אני לא באמת מתעוררת אלא חצי מתה כבר, ואני לא חייבת לקום
ללימודים, אבל מתעוררת כשהכאב של הנפילה מתחיל להגיע אלי
בזרמים דרך יד ימין, שאיתה נבלם הכאב בגב.
קמה בטיל, מנסה להתארגן, אבל בשעה הזו של הלילה, אם אפשר לקרוא
לזה בוקר, מי זוכר איפה הנחתי את המכנסיים השחורים והחולצה של
מרילין?
אין הרבה מה לסדר בשיער, הוא קשור היטב בצמות דקות ומעצבנות
שכנראה ילוו אותי בכל חיי.
זורקת לתיק כמה דפים ועט, ויוצאת החוצה.
המעבר הדראסטי מן הבית הנעים שלי, עם המיזוג, אל העולם החיצוני
שאפשר גם לקרוא לו כבשן, גרם לי לגלי חום וקור שונים בכל
הגוף.
בניגוד לאנשים שפויים, אני בחרתי ללכת ללמוד בבית ספר שנמצא
בקצה השני של עירי המזערית.
לכן, בעיניים מעורפלות משינה ואגלי זיעה קלים מהסיוט שתקף אותי
באותו לילה, אני רצה לתחנת האוטובוס הקטנה, שבה אני יכולה
למצוא מחסה לזמן מה.
אוטובוס כחול עם מספר דו ספרתי אוסף אותי ומוריד אותי במקום
שנוא שהייתי מעדיפה לשכוח אחרי חופשה ארוכה שכזו.
בית הספר.
המקור לכל צרותיי הישנות והעתידיות.
בעודי עוברת בשער מתקלף, השומר מביט בי במבטי תוכחה על איחורי,
וכאילו שזה לא מספיק.
השיעור הזה הוא מתמטיקה.
בזמן שאני עומדת עם עיניים מבוהלות ובוהה בדלת, מקשיבה למורה
שלי, המתחיל את השיעור בלעדי, אני תוהה.
אם אני אכנס יש סיכוי רב שאני אשלח להרשמה על איחור, וכמובן
שהמורה המקריח והשנוא שלי בחיים לא ישכח שאיחרתי לשיעור שלו
ביום הראשון אחרי החופשה.
לעומת זאת, אם אני אשאר בחוץ, ואשב לי בנחת על הבלטות הקרירות
שבקצה מגרש הכדורסל, אני עלולה לחטוף חיסור, אך לא לסבול את
פרצופו המבריק של המפלצת שלה אני מוכרחה לקרוא בשמה המלא,
מורה.
בשתי דקות של מחשבות החלטתי לבחור בברירה המכאיבה ולהיכנס
לכיתה, ולהמשיך את נטיותיי המרדניות בשלב מאוחר יותר.
בעודי נכנסת המקריח מפנה אלי אצבע מאשימה ומסמן לי איחור.
בעיצבון קל, לא משהו שהוא לא בשגרה, אני מכניסה את עצמי בכוח
לכיתה ומתיישבת במקומי.
אחרי חמש דקות המורה הפסיק לבלוש אחרי עם עין הזכוכית שלו,
ואני מוציאה את הספר הנחמד שלי, ראיון עם שטן, ומתחילה לקרוא.
אני לא יודעת מה היה הדבר שמשך את תשומת הלב של המקריח אלי,
במקום להמשיך להתבונן בפונקציה המרתקת שהוא בעצמו לא יכול
לפתור, אבל זה קרה.
ועכשיו עלי לשאת בתוצאות הקשות והמכאיבות ממש.
אני הולכת ומצטרפת לחברי על הבלטות הקרירות.
שם אני אוכל לקרוא, להקשיב למוזיקה, וכמובן, לקלל את אלוהים על
זה שהוא הביא אותי לעולם הזה, לארץ הזו, לעיר הזו, לרחוב הזה,
ולמבנה מדכא זה ביום לוהט שכזה.