משה גר על הגשר. זה לא שתמיד הוא היה גר שם, הוא הגיע לשם כמעט
באין ברירה ואחרי תלאות רבות. קודם פיטרו אותו מהעבודה, זה לא
שהוא היה איש הייטק ושהמשכורת שלו היתה שמנה ושהוא התרגל לחיי
פאר, נסיעות לחו"ל וארוחות צהרים בתלושים שרשום עליהם שם מקום
העבודה, הוא עבד במלון שעכשיו יכול היה לראות את חלונותיו
מסנוורים בשמש הבוקר ממקום מושבו שעל הגשר. הוא היה איש אחזקה
מאלה שמתקנים דברים, מסיידים איפה שצריך, מחליפים ברז או תולים
וילון, אבל מאז שאין תיירים במלון בגלל המצב, הלכו התקלות
והתמעטו עד שלא נזקקו לו שיתקן אותן.
לצערו חי בשכירות וכספו הלך ונמוג אל תוך חור אפל בחשבון הבנק
שלו וכשפסקו דמי האבטלה והאבטלה עצמה לא פסקה, להיפך, הוסיפה
אל גדודיה את טובי חבריו, נותר משה יום אחד בלי יכולת לשלם שכר
דירה ונאלץ להעביר את מעט רכושו לביתה הצר של אמו שלא הפסיקה
לנדנד לו שימצא עבודה וכלה לאו דוקא באותו סדר. בבקרים אחרי
שהיה מתעורר לצלילי הרדיו של אמו, מתהפך ומזיע עוד קצת מתחת
לשמיכה שעל הספה בסלון, היה קם, מתלבש ויוצא לטייל, משוטט,
עצוב ומיואש. משה אהב לעמוד על הגשר שהיה מתוח בבטון מעל הכביש
החדש, מכוניות חלפו בו מצפונה אל דרומה של העיר וחזרה. הכביש
שלפני כמה  שנים עוד היה ואדי עם עצי אורן בצלעותיו, הפך עורק
תחבורה ראשי וסואן ונמתחו מעליו מספר גשרים לנוחיות הולכי הרגל
שהתגוררו בשכונות שהיו פעם שלוות ועכשיו שאון הכביש החריד את
חלונותיהן. אבל משה אהב את הרעש, עומד היה שעון על גדר הגשר,
מביט למטה אל המכוניות החולפות ורעש מנועיהן נבלע באוזניו
וממלא אותן שקט מוזר.

יום אחד, הבחין משה שבקצה אחד של הגשר, יש מן גומחה ריקה, כמו
חדר קטן של שומר. משה בחן את החלל, התהלך בתוכו ואמד את גודלו,
אפילו חלון אל הכביש היה לו ומשה תהה, מדוע נבנה אותו חדרון.
משה חשב, אם אסדר דלת, אוכל להתגורר כאן ומיד אח"כ כבר דמיין
היכן יניח את המזרן שלו, את הכסא והשולחן. דמיין כיצד יתלה
מדפים על הכתלים וראה את עצמו כבר כבעל הבית.
הוא הוציא את מטר המתכת המגולגל בכיסו באופן תמידי, מחכה
להיחלץ ממשכנו ולמדוד משהו לבקשת אדוניו, שלח אותו כנחש אל
המשקוף העליון, כרע על ברכיו, הביט במידה, משך את זנב המתכת
ושלח אותו לרוחב הסף וחשב לעצמו, זאת מידה של דלת סטנדרטית,
אני יכול להשיג דלת כזאת בלי בעיות , להתקין אותה וגם לסדר
מנעול. חברים יוכלו לבקר אותי כאן, נשב על הגשר ונתבונן בשקיעה
אם נרצה.
שמח ומעודד, חיפש משה ומצא דלת ישנה שמישהו עקר מבית ששיפץ.
חברו עזרא, אף שהיה בטוח כי כל העניין נדון לכישלון,("העיריה
תעיף אותך משם בצ'יק צ'ק") עזר למשה לסחוב את הדלת עד לפתח
החדרון שעל הגשר. כמה דפיקות וקידוחים והדלת היתה נטועה במקומה
והשוותה לחדרון מראה של בית. משה התקין מנעול ועכשיו לאחר
שהשלים את ההשתלטות על חלקת האלוהים הקטנה שלו, הביאו עזרא
והוא את מעט חפציו אל המקום וארגנו אותם בחלל.
בלילה, אחרי שעוד הספיק להתקלח אצל אימו שהרימה גבה ושאלה לאן
הוא יוצא, נכנס אל חדרו שעל הגשר, ישב על הכסא היחיד אצל
השולחן שליד החלון והביט מהחלון החוצה.
מספר המכוניות הלך והתמעט, שאונן הלך ונחלש ומשה חש עצמו בר
מזל ושמח על זה שיש לו ידיים טובות וחבר טוב כמו עזרא ושמח על
זה שסוף סוף מצא את הפינה שלו.


זה כנראה קרה בערב, משה היה אצל אימו, אוכל את ארוחתו, כשחזר
ראה שלט מתנוסס קשור מגדר הגשר אל הכביש, "ג'מיל האיש שיוביל"
קרא השלט באדום מודפס על יריעת פלסטיק, מנסה לתפוס את תשומת
ליבם של הנהגים החולפים תחת הגשר. ג'מיל היה שמו של מנהיג
המפלגה "עבודה עברית". אף אחד לא ממש ידע למה נקרא בשם כל כך
ערבי איש שהוא מנהיג מפלגה שקוראים לה "עבודה עברית" וגם מפני
שלא התאים לפירוש הערבי של שמו ג'מיל. יפה הוא לא, שמן ומתנהל
בכבדות וקולו רועם וסדוק ורחוק מלהיות חינני. משה הרגיש כאילו
מישהו פלש לביתו, על גדר הגזוזטרא הפרטית שלו נתלה שלט בידי זר
ובלי לבקש את רשותו.
קצת כועס וקצת נעלב, פרם את החבל שקשר את השלט לגדר, אסף את
יריעת הפלסטיק קיפל אותה, הכניס אל חדרו הדל והניח את היריעה
המקופלת מתחת למזרן.
ביום שלמחרת ובמשך הימים הבאים, נתלו שלטים נוספים בידי אותם
אלמונים והורדו כלאחר כבוד ע"י משה. יום אחד צץ שלט חדש.
"תקוה- האיש שיתן תקוה". עודד תקוה המתמודד הנוסף על ראשות
מפלגת "עבודה עברית". משה הוריד גם  את השלט הזה.





בבוקר, נשמעו דפיקות על דלתו המאולתרת של הכוך.
"סליחה", שני צעירים ניצבו מבויישים אל מול משה שעמד בפתח
הדלת, שיערו סתור, פניו לא מגולחות ועיניו מסונוורות משמש
הבוקר המתפרצת לחדרו, "אנחנו מקווים שאנחנו לא מפריעים" אמר
אחד מהם והשני אמר," אנחנו תולים פה כל ערב שלטים של "ג'מיל"
ומישהו מוריד אותם" "נראה לנו שזה האנשים של עודד תקוה" אמר
הראשון וחברו הוסיף, " אולי ראית כאן מישהו שמוריד את
השלטים?"
משה זע באי נוחות סוגר את הדלת מעט, חושש שאם יציצו פנימה
יוכלו לראות את שוליהם של השלטים המקופלים תחת מזרנו. " לא, לא
ראיתי" אמר והשתעל שיעול של בוקר. הנערים נבהלו קצת, הביטו זה
בזה במבוכה, אמרו תודה והסתלקו.
בערב, ראה שני שלטים שיד זריזה תלתה בזמן שלא היה, אחד של
"ג'מיל האיש שיוביל" ובסמיכות מרגיזה שלט של "תקוה-האיש שיתן
תקוה". הרוח העיפה את קצוותיהם המתקוטטים כמו שני מפרשים שלא
היו קשורים וחבטה אותם אל הגדר. משה לא ידע מה לעשות, מצד אחד
השלטים על הגדר "שלו" הפריעו לו ומצד שני, חשש שהנערים שביקרו
בביתו בבוקר, אורבים עכשיו לאיש שמסיר אותם. בהתחלה נשכב על
המזרן, בוהה אל החלון ומקשיב לצלילים הבאים מהכביש, עכשיו חולף
אופנוע, עכשיו משאית, אוטובוסים,אמבולנס, מכוניות קטנות, שוב
אופנוע, שנתו נדדה אל תוך צלילים, נהמות, צפירות, עד שהשאון
שעלה מהכביש השתתק. אז, פקח את עיניו, הביט בשעון וראה שהשעה
ארבע לפנות בוקר, הוא פתח את הדלת, הביט ימינה ושמאלה, הקשיב
לשקט ובצעדים מהירים הגיע אל אמצע הגשר והסיר במהירות את שני
השלטים, מגלגל אותם תחת בית השחי, רץ לחדרו וטורק אחריו את
הדלת.
בערבו של אותו יום, החליט לחרוג ממנהגו ונשאר בבית. את דלתו
השאיר פתוחה כדי חריץ, ישב וחיכה לתולי השלטים. הם לא באו. גם
בערב שלאחריו ואח"כ עד סוף השבוע איש לא בא. במוצאי שבת, נשמעה
דפיקה על הדלת, בחור בטרינינג וזקן בן יומיים עמד בפתח מחזיק
סדין מקופל שעליו נכתב משהו המבצבץ מבין הכפלים. "אפשר לשאול
אותך משהו" פנה הבחור למשה שלא היה רגיל באורחים לא קרואים,
משה לא ענה והבחור המשיך, " אני רוצה לתלות כאן שלט לחברה
שלי,יש לה יום הולדת והיא עוברת בכביש כל יום בדרך לעבודה, אני
רוצה לעשות לה הפתעה". משה חייך, "בטח בטח, בטח שאתה יכול
לתלות, מה, זה הגדר שלי?"
"כן, אבל אתה גר כאן, לא רציתי..."
"זה בסדר", אמר משה, "אני ישמור שאף אחד לא יוריד את זה, אתה
רוצה שאני יעזור לך?"
"סבבה" אמר הבחור וצעד לכיוון הגדר, אוחז בשוליו של הסדין קושר
ומותח ומשה עומד בקצה השני ונותן לו קונטרה. "שירה- מזל טוב
ליום הולדתך, מת עליך באהבה אורן" כתב אורן בספרי על הסדין
והוסיף לבבות שיעטרו את הכתוב. הסדין נקשר למקומו והבחור אמר
למשה, " תודה אחי, תשמור שלא יורידו"... משה קצת קינא בבחור
הצעיר שיש לו חברה, שהוא אוהב, שהוא יכול להפתיע עם שלט סדין
שתלוי מה"הגדר שלו" וגם קצת היה גאה שיש לו חלק בזה, שעזר
לבחור לתלות והבטיח לו שישמור, ותהה מתי יום ההולדת של השירה
הזאת ודמיין איך הפנים שלה נפתחות בהשתאות כשהיא חולפת מתחת
לגשר בבוקר לכיוון העבודה, מרימה את העיניים ורואה את הסדין
המתנפנף לכבודה.

כמה שבועות עברו והכתוב על השלט לשירה הלך ודהה, שוליו של
הסדין נקרעו מן החבטות אל הגדר אבל איש לא הוריד אותו, ומשה
חשב שאולי האורן הזה כבר לא כלכך "מת" מאהבה לשירה.
עודד תקוה זכה בבחירות על ראשות המפלגה, שלטים של "ג'מיל האיש
שמוביל" התקלפו מלוחות מודעות והוחלפו על צידם של אוטובוסים
בפרסומת לכבלים. החורף התקרב ורוחות עזות החלו לנשב במרום
הגשר, חבריו של משה ביקרו אותו פחות ופחות ולמרות חוסר הפרטיות
היחסי, התרגל משה לכוך שלו.
בלילה החל לרדת גשם, עקשן וטורדני פרץ עם הרוח לתוך החדרון,
מעיר את משה משנתו, אורות כחולים של ברקים האירו את הקירות
ורעמים הדהדו מעל ומתחת לגשר. משה קם, הוילון שהתקין מאחד
השלטים של "עודד תקוה יתן תקוה", לא ממש עזר ומים חדרו גם
מתחת לדלת. חדרו הלך והוצף והמזרון שלו החל להרטב ולספוג את
המים שעל הרצפה. משה עמד חסר אונים. היה כבר כמעט בוקר כשהגשם
פסק אבל מעטה העננים נותר עבה כשהיה וצבע את האויר באפור כחלחל
מנוקד בפנסי הנאון הכתומים המאירים את הכביש, מזרונו הרטוב
מגולגל תחת בית השחי, הרדיו הקטן ומעט הבגדים בשקית ביד השניה,
מכוסה ביריעת " ג'מיל האיש שמוביל", הביט רגע במה שהיה ביתו,
טרק את הדלת , מקפיד לנעול אותה. מדשדש על הגשר השטוף, בבואתו
משתקפת על הקרקע יכול היה לראות את בית המלון שפעם היה מקום
העבודה שלו, חלונותיו חשוכים. מגורש מנחלתו ורועד מקור, שמח על
כך שאיש לא רואה אותו בעליבותו.
עושה את דרכו אל ביתה של אמו, לקפוץ או לא לקפוץ ... ידו נגעה
לרגע בגדר המתכת הרטובה ומבטו אמד את המרחק אל הכביש.
בצידו השני של הגשר, נעמדה מכונית ליד מעבר החצייה, משה יכול
היה לשמוע את הרדיו הפועל במכונית, הקריין קרא קריאת שמע כמו
בכל בוקר, קולו מרחף ברחמים מעל אזניהם של אלו שבעבורם הוא
קורא, חיילים שחוזרים ממארב  בבוץ, מחלקי עיתונים, עובדים של
ה"אוטו-זבל" ואנשים כמו משה.