הסלון הקטן היה ריק ורק ארגז אחד גדול עמד ליד הקיר, הרמתי
אותו וסחבתי אותו אל המשאית הקטנה והשחורה שעמדה בחוץ.
ניגבתי את אגלי הזיעה ונכנסתי פנימה והבטתי בקירות המתקלפים של
דירת החדר וחצי שלי, הסתובבתי קצת בדירה הריקה נושם את האוויר
המוכר כל כך אוויר ביתי ונעים מודע לעובדה העצובה שזו הפעם
האחרונה שהעשה זאת, העברתי את ידי על הקירות הבית בצבע לבן
מלוכלך ועל השיש הכחול וארונות המטבח המתפרקים.
אחרי שנפרדתי מכל חלקי הדירה נעמדתי בכניסה ונתתי מבט אחרון
ואוהב בבית הקטן שלי ויצאתי החוצה נועל אחרי את הדלת מתוך
הרגל.
ירדתי את ארבעת מדרגות האבן שלפני הדלת ונכנסתי למשאית.
הנהג חייך אלי חיוך עקום מעט ומריר, ולעיניו היה גוון צהבהב,
נשמתי נשימה עמוקה והמשאית החלה לנסוע.
בדרך הסתכלתי דרך חלון המשאית על הרחובות והאנשים המוכרים כל
כך שבחוץ וידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותם, נזכרתי בכל
החוויות הרבות שעברו כאן בעיר הולדתי במשך העשרים ושתיים שנים
האחרות.
הנהג העיר אותי מהחלום ששקעתי בו כששאל בקולו הצורמני אם הבאתי
את הטופס, הנהנתי בראשי ונתתי לו את הטופס המקומט, הנהג לקח
אותו ושם אותו בכיס הקדמי של החולצה שלו.
האמת היא שלא ידעתי בדיוק לאן נוסעים רק ידעתי שאני חייב לבוא
לשם ושאני בחיים לא אחזור.
שאלתי את הנהג לאן אנחנו נוסעים והוא רק צחק צחוק קצר וחורק.
יותר לא רצתי דיברתי עם הנהג כי הוא קצת הפחיד אותי ופשוט
שתקתי ובהיתי בנוף שמחוץ לחלון שבינתיים התחלף וכבר לא היה
מוכר, הנוף היה בצבע אדמדם, וריח מוזר שלא יכולתי להחליט אם
הוא נעים או לא ריחף באוויר, ונהיה לי חם נורא חם, הרגשתי איך
כולי הופך לשלולית מים מהלכת אבל כשהבטתי בנהג הוא נראה רגיל
לגמרה כאילו הוא בכלל לא מרגיש את החום הנורא, המשכנו לנסוע
והיה נדמה לי שאנחנו נוסעים כבר כמה ימים אבל כשהבטתי בשעון
גיליתי שאנחנו נוסעים בסך הכל כמה שעות.
הכביש המשיך להתפתל והחום נעשה בלתי נסבל כמעט שיכולתי לראות
את האדים שעולים מהאספלט הרותח.
פתאום שמתי לב שאין בכלל צמחים בדרך רק חולות אדמדמים ושוממים,
ופחד עמום החל מחלחל למוחי ניסיתי להדוף אותו אבל הוא המשיך
לחלחל בטיפות קטנות כמו טיפות הזיעה שנשרו ממני אחת אחת.
ניגבתי בשרוול חולצתי את פני אבל זה לא עזר והן נשארו רטובות
המשכתי לנסות לנגב את פני ללא הצלחה מרובה, הנהג הביט
בנסיונותי במבט מבודח, אז שאלתי אותו אם הוא יכול להפעיל מזגן,
הבעת פניו השתנתה לרגע כאילו נבהל והוא הניד בראשו לשלילה ואמר
שהמזגן התקלקל אבל כשהבטתי בלוח הקטן גיליתי שאין בכלל כפתור
להפעיל את המזגן וגם לא פתחים כדי שהרוח תצא.
משהו מוזר קורה פה עכשיו כבר הייתי בטוח בזה והפחד כבר לא היה
כל כך עמום ובמקום טיפות הוא הפך לנחל גועש, בניתי לו סכר של
מחשבות טובות וניסיונות עלובים ופתטים לתת תירוצים לכל מה
שקורה אבל הסכר היה חלש מידי ונהר הפחד פרץ אותו בלי להתאמץ
בכלל.
הנהג שאל אותי אם בא לי לשמוע מוזיקה, אמרתי לו שכן, דווקא
התאימה לי מוזיקה כדי להסיח את דעתי מהפחד הזה.
הנהג פתח את הרדיו וטראנס כבד מילא את חלל המשאית, שנאתי
טראנסים הם עושים לי כאב ראש, שלחתי את ידי להעביר תחנה אבל כל
התחנות ניגנו רק טראנסים כבדים ומוזיקה אלקטרונית.
כיביתי את הרדיו בכעס והנהג הביט בי במבט מעוצבן  אבל לא אמר
כלום והחל מזמזם לעצמו מנגינה מוזרה שנשמעה לי מוכרת בצורה
מפחידה אבל לא יכולתי להיזכר מאיפה אז הנחתי לזה, הנהג שאל אם
המנגינה מוצאת חן בעיני, אמרתי לו שמאוד ושהיא גם נשמעת לי
מוכרת.
הוא חייך ואמר שהיא מוכרת לכולם והמשיך לזמזם לו את המנגינה.
דווקא המשפט הסתום הזה שיגע אותי מה זאת אומרת מוכרת לכולם?
פתאום שמתי לב  שאני מזמזם יחד איתו את המנגינה הצורמת ובכל
זאת הנעימה לאוזן ושאני מכיר אותה מצוין, והנהג שראה זאת רק
חייך לעצמו כאילו הוא מבין משהו שאני לא, זה רק שיגע אותי עוד
יותר נמאסה עליי התעלומה שזאת מה הולך פה בכלל ולמה אבל למה
לעזאזל כל כך חם לי והנהג נראה כאילו הוא יושב לו מול המזגן?
הנהג עצר את המשאית, ואמר בקול חגיגי, הגענו!
יצאתי החוצה ומעלי התנוסס שלט גדול בצבעים שחור ואדום "ברוכים
הבאים לגהנום".
עמדת ביקורת קטנת עמדה בשולי הדרך ובתוכה עמד יצור קטן וזועף
עם שתי קרניים אפורות והביט בי במבט עצבני, הסתכלתי אחורה לעבר
נהג המשאית אבל הוא כבר נעלם והיצור הקטן רק נראה עצבני עוד
יותר וקרא לי בקול צרחני.
התקדמתי לעברו ועמדתי מולו, הוא הביט בי במבט לועג והביא לי
חבילת דפים עם כל מיני שאלות וצווח עלי שאני אמלא אותו ומהר כי
יש לו מספיק מה לעשות.
מילאתי את השאלון ונתתי לו אותו, היצור הנהן בשביעות רצון ואמר
משהו שלא הבנתי לתוך מיקרופון קטן שהיה מקובע על הקיר של עמדת
הביקורת.
שסיים לדבר אמר לי שהחפצים שלי כבר בבית החדש שלי וסימן לי
לעבר דלת שחורה שהופיע לפתע באוויר החם והלח, נכנסתי בה והגעתי
לחדר די גדול בו כל החפצים שלי מסודרים בקפידה רציתי לצאת
לטייל מעט, אבל גיליתי למרבה הפתעתי שאין בכלל דלת לחדר הזה
וגם לו חלון.
התיישבתי על הרצפה המום לא ידעתי מה לעשות ואז פתאום התחלתי
לצחוק, צחוק משחרר כזה, משוגע.
אחרי שעות רבות שצחקתי, קמתי על רגלי ומתוך הרגל הבטתי בשעון
אבל לשעון לא היו כבר מחוגים, הורדתי אותו מפרק ידי וזרקתי
אותו על הרצפה והוא מעלם מיד וכל השעונים שהיו לי נעלמו גם
הם.
לא הבנתי מה הולך שם ואז כאילו מישהו קרא את מחשבותיי (לדעתי
זה בדיוק מה שקרה) הופיע ספר עבה על הרצפה לידי "חוקי הגהנום"
היה כתוב באותיות זהב על הכריכה העבה של הספר, התחלתי לקרוא בו
למרות שאני בכלל לא אוהב לקרוא, סתם כדי להעביר את הזמן, אבל
במהרה הבנתי שבגהנום אין בכלל זמן וזה לא מושג שימושי בכלל,
ואין לו משמעות, והמושג היחיד שבאמת יש לו משמעות כאן הוא נצח.