וכשהיא רואה אותם עוברים אותה והיא נשארת, נאבקת בענן האבק
שנשאר גם אחרי שהם כבר נעלמו, היא חושבת על ה"תתנחמי" שיבוא
וחושבת- נחמה זה ללוזרים, למפסידים. זה לא בשבילה, לפחות לא
בתחרויות. היא חושבת איך כולם יגידו- תחשבי עח מי שעברת, אבל
היא תחשוב רק על מי שעבר אותה. היא חושבת איך עד עכשיו תמיד
ניצחה בתחרויות, ובאלה שהפסידה בהן שכנעה את עצמה שהכשילה את
עצמה בכוונה. ועכשיו, לאן תברח? את מי תאשים? תתנחם?!
היא חושבת איך אף פעם לא הייתה צריכה נחמה עד עכשיו, לפחות לא
בתחרויות- זה התחום שלה, הספציאליטה, היא מנצחת זה מי שהיא, זה
מה שהיא. הנחמה הייתה שמורה לבדידות, לאהבה, לרגש, לרחמים
העצמיים- בעיקר לבדידות. ועכשיו?
והיא רצה. וכבר אין לה מושג למה, איפה ובעיקר לאן. לא ברור לה
את מי עברה, לא ברור לה מי עבר אותה, רק הנחמה ברורה בליבה-
ונחמה זה ללוזרים- אז כנראה שכבר הפסידה.