וזה יום קדוש, שהשקט בו מוחלט.
והזמן נשבר בו למקומות אפורים ורחוקים.
זה יום ארוך ומתפתל, בייסורים עם ריח של פעם.
וזה יום קדוש, אף פעם אי אפשר באמת לגעת בו,
ובמשך שתי דקות בתוך החושך אנחנו שותקים
נזכרים במקומות שלא היינו בהם
בוכים דמעות על כאבים מדומים, שצורבים יותר מדי.
זה יום שזז בחריקה איטית ומכאיבה,
ומעלה לנו בראש תמונות עוקצות של אנשים קפואים עם פסים.
פסי רכבת שלוקחים את הדמיון שלנו לתוך אינסוף של תהומות,
זה יום שזורק אותנו לתוך ענן גדול של עשן מעורפל -
שחונק אותנו למרות שלא היינו שם.
זה יום קדוש, שהעיניים הדומעות שלנו מחללות אותו,
כי הדמעות שלנו אף פעם לא יספיקו לבטא את הכאב שלו.
ואוסף צורם של שברי אדם מתהלכים ביום הזה בשקט,
מחפשים חלקים מעצמם שנשארו שם ואף פעם לא ישובו.
צלליות אפורות מתעתעות בנו, ידיים שקופות נוגעות בנו
ואנחנו אוספים הכל לתוך יום קדוש אחד
ומנסים להבין.