שלום לך, ילדה. חיוכך העצוב יילך איתי עוד זמן רב. יצאת
מהמכונית בחטף, ורגע לפני שנבלעת בחשכת מבוא הבית, פנית לאחור,
נפנפת בידך לשלום והבטת בי במבט מכוון היטב שחדר לעצמותי, חלחל
בכל גופי, ונשאר שם. כאילו תלית בי את כל התקוות הנואשות שלך.
אלו שמפיחות רוח חיים במי שכבר חושבים על הוויתור הגדול.
שלום לך, ילדה. אני בכלל לא מכיר אותך. נסעתי אתך במכונית אחת
נסיעה אחת ובמשך זמן רב לא החלפנו מלה. אני ישבתי לי בצד
והאזנתי לשיחתך עם אחיך. על נושאים כללים דיברתם, ענייני מחשב
וטלוויזיה, וכל כך אישית ונוגעת היתה השיחה ההיא! ואז, לאחר
שירדו אנשים והסביבה התרווחה, הצגתי את עצמי ושלום, אמרתי. כן,
אמרת, שלום. ובמשך זמן קצר נוסף ישבת מאחור, ושיחה התנהלה
במושב הקדמי. כל מלה שאמרתי בחרתי מתוך ידיעה שאת מאזינה לי.
אחרי כל משפט שאלתי את עצמי מה משמעותו גם בשבילך. דימיתי
לעצמי שמשהו מתרחש בינך לביני.
שלום לך, ילדה. חשבתי שתהיה לי הזדמנות לשחק תפקיד בסיפור
חייך. אבל המחשבה הזאת נסמכה על קנה רצוץ שנפל, נפל ונפל, אל
האינסוף נפל, גז ואיננו.
|