רציתי לכתוב עלייך, אבל הפחד משתק אותי. הפחד שמישהו יקרא.
הפחד שמישהו יבין. אין אהבות אסורות. זו לא אהבה, זו טלנובלה
מציאותית שהייתי רוצה לסבך, שיהיה לחיי טעם, שיהיה לחייך טעם,
שנחיה, אם לא באושר, אז לפחות בשיכרון חושים.
אני לא הופכת עצמי לאיזושהי לוליטה אמיצה, אני פחדנית אף יותר
ממך, אך לו רק הייתי יודעת שאתה מעוניין להסתכן, ובעצם, אפילו
אם אינך מעוניין להסתכן, אם אתה רק מעוניין.
המסגרת המקודשת מגינה עלייך ומקשה על התקרבותי, הימים המשותפים
מתקצרים, עוד מעט ויעלמו. אני חושפת את עולמי בפנייך, ואתה
אינך חושף דבר, איש נאמן, הגון, פשוט...... ספר על מריבות עם
אישתך, ואראה בכך סימן, ספר על דילמות של צורת החיים ואאזור
אומץ, ספר על תחושות חדשות ולא אפחד עוד. עזור לי להפוך אותנו
לטלנובלה של מעשים, ולא רק מחשבות שייתכן שהינן חד צדדיות.
הזמן אותי לועידות ליליות והסע אותי הבייתה ברחובות חשוכים,
הכנס עצמך לתוך חיי באחד מבין מיליוני תירוצים. גע בי, אפילו
יהיה זה רק ליטוף שיערי, ואני כבר אתן לך את הכוחות, ויחדיו
נאזור אומץ, להיכנס למשחק המסוכן, המפחיד, שסופו הנורא הוא
ידוע מראש. אהיה לך לאושר ולחידוש, ותהיה אתה לי לסיבה לחיים,
ונהיה זה לזו טובים, עד שייגמר, בשקט, ללא מהומות, ונחזור כל
אחד לחייו השקטים התמימים, מלאי חוויות, זיכרונות וידיעה, שרק
אנו איש את רעהו באמת מכירים.