אז, בימים ההם של שנות החמישים, התהלכו הגברים בכובע טמבל.
אולם בימי שבת וחג חבשו מגבעות. כל "בעל בעמיו" כלשון הדימוי
הספרותי, הלך לבית-הכנסת חבוש במגבעת. גם באירועים, כגון חתונה
ובר-מצווה, חבשו הגברים מגבעת. עשירים, שלא עבדו עבודה גופנית,
התהדרו במגבעת גם בימי חול. את המגבעות יכולנו לראות בחנות של
מרקוביץ, ברחוב שער-הגיא וכן בחנות של בלום, סמוך לקולנוע
"יגיל", שאינו קיים עוד.
בדרך כלל, על הביטנה של המגבעת הופיעה תווית של בית מלאכה
בפולניה או גרמניה ואפילו פאריז. אבל, למעשה היצרן התגורר בחדר
שכור, מאחורי החנויות ברחוב הרצל, בצידו הדרומי. קאפלוש הכובען
ורעייתו ייצרו את מגבעות הלבד בתוך החדר היחיד ששימש למגורים
ולמלאכה ולבישול. השירותים היו בתוך תא, בנוי מקרשי בניין,
בקצה החצר, ושימשו גם את בעלי החנויות.
קאפלוש היה איש נרגן ואשתו עוד יותר ממנו. כאשר מי מהם היה
מתרגז, מוטב היה להיעלם, כי נראה היה שהזוג עוד מעט יאבד שליטה
על עצמו. עם השנים הצטברה כלפיהם שנאה מהולה במעט הבנה, אותה
תחושה שקיננה בנו כלפי כל דוברי האידיש, שעברו את השואה,
והשאירו שם את כישורי השמחה.
 עם השנים איבדה המגבעת את מעמדה וכבודה. אלה שחבשו מגבעת
החלו נחשבים לגלותיים. את קאפלוש כמעט לא ראינו בעיר, מלבד
בחגים, ליד בית-הכנסת הגדול. מראהו, בשנותיו האחרונות היה דוחה
עד שהילדים הגדולים היו מספרים לקטנים שהוא מכשף שחוטף ילדים.
ידי שני בני הזוג וגם רגליהם היו מעוקמות. שניהם הרכיבו
משקפיים עם עדשות עבות, מן הסוג שנקרא בזמנו "משקפי לבנייה".
הם היו חרשים, כמעט לחלוטין. וכל המתבונן בהם מקרוב יכול היה
להבחין בכתמים כהים תחת ציפורניהם. עם השנים הם דעכו ונעלמו.
איש לא הזכיר אותם יותר. נמוגו, כמו שאומרים.
 לפני שנה, בא הבן שלי הבייתה עם שעורי בית: "עבודת חקר על
יישומי הכספית בתעשייה". נכנסנו לאינטרנט ומצאנו כי בזמנו הצבא
הרומי התקין צינורות כספית למתקני המים ויש אסכולה ארכיאולוגית
הסבורה כי נגרמו לחיילים הרומים נזקים בריאותיים. במקום אחר
מצאנו כי הכספית הייתה בשימוש נרחב אצל הכובענים, לייצוב הלבד,
ולמתן צורה נאה למגבעות. "השימוש המופרז בכספית גרם לכובענים
החלשה ניכרת ועיוותים בעצמות. בעיות נוירולוגיות חמורות,
כאובדן תפיסה מרחבית, ירידה דרסטית בראיה ושמיעה, וכן כתמים
כהים תחת הציפורניים".
בגמר הכנת "עבודת החקר" , ביקש אותי בני, לעבור על העבודה
ולחוות את דעתי. שמחתי לראות שבסופה הקדיש שתי שורות לזוג
קאפלוש.
"אתה רוצה להוסיף משהו, אבא?", שאל הילד.
"אני?", הצבעתי על עצמי, "אני, מה אני יודע? דבר עם סבתא".
אחרי איזה חצי שעה הילד חוזר אלי, עם כתמים של גלידת שוקולד על
הטריקו שלו.
"סבתא כתבה לי את הסיום. אתה רוצה לקרוא?"
הייתה לי ברירה?
אמרתי לו "תן". והתחלתי לקרוא בקול את כתב היד הנקי והמעוגל
למופת, של סבתא: "ושם, בעולם של מעלה, הזוג קאפלוש, עם האצבעות
העקומות משימוש בכספית, ממשיכים להתקין מגבעות (עם תווית של
יצרן פריזאי), למלאכים העשירים, שיחבשו אותן גם לתפילת שחרית
של שבת וגם ביום חול".