מאחר ואיני ידועה בנועם הליכותי, הרי שקוקטייל קטלני של
אנטיביוטיקה, קפה וסיגריות וודאי לא מיטיב עם חוסר הנעימות
הבסיסי שבי.
בשבת, אני מתעוררת זה היום הרביעי ברצף, קודחת מחום עם גרון
כואב, כשבדירה מעלי, קופצים הילדים המטורפים של השכנים שלי
במעין מופע אימים שהם מעלים במיוחד בסופי שבוע למטרות הצווחה
של יתר הדיירים.
אני מתבוננת במבט מטושטש בתקרה שמעלי שמאיימת לקרוס בכל רגע
ושוקלת את חלופות התגובה האפשריות בנסיבות הרקועות.
לאחר שאני שוקלת בהן עד בוש אני מגיעה למסקנה קוהרנטית אחת -
שבמצבי הנוכחי גם סוסים דוהרים לא יוכלו למשוך אותי אל מחוץ
למיטה ולכן אני בוחרת לשחק את אמריקה של ארצות הברית ומחליטה
שאגיב בזמן ובמקום בהם אבחר לעשות כן.
אהה, וכן - רק לאחר גיבוש קואליציה ראויה ושיתוף פעולה מלא מצד
השכנים.

דווקא ממיטת חוליי, התיאבון שלי מתעורר (לא ידעתי ששפעת משפיעה
על החלקים האלו בהיפותלמוס שלי). בצהריים אני מכינה לעצמי
ספגטי ולא בכשרון רב, כיוון שאיני יכולה להרשות לעצמי לאבד את
המוניטין המוקפד שטרחתי עליו כל כך עד כה.
המקרוני או הספגטי (מעולם לא ידעתי לערוך הבחנה בין השניים)
נדבקים בתחתית הסיר, אני מוזגת לתוכו מים חמים שהורתחו מבעוד
מועד ומותירה את פאר היצירה בכיור, תוך ייצובה על גבי ערימת
הכלים של השבוע האחרון ומנסה לחזור לישון.

הנסיון שלי מוכתר בהצלחה עד שהוא נקטע לצליל טלפון. יוני מעברו
השני של הקו מתעניין בשלומי, אני משיבה לו שהכל רע, מנתקת
וחוזרת להתנמנם.
את יוני מסתבר שהכרתי די מזמן, למעשה בהיותנו ילדים ורק
לאחרונה הצטלבו שוב דרכינו, או ליתר דיוק דרכן של האמהות שלנו
שנוקטות בענייננו גישה שניתן לאפיינה כהתנהגות אתנוגאוגרפית על
בסיס פולני. מאחר שאמא שלי טורחת להדגיש כמה חשוב שהוא "משלנו"
(ונניח בצד את העובדה שה"שלניזם" שלה עצמה, לא ממש עומד במבחן
המציאות), אני לפחות יכולה לשלול שורשים פולנים מבצבצים אצל
החתן המיועד, מה שגורם לי להגיע באופן ישיר למסקנה שהפולניות
מושגת מכח ההולדה. כלומר, מרוקאיות, טוניסאיות, צ'כוסלובקיות,
רוסיות וכיו"ב הופכות להיות אוטומטית לפולניות ברגע בו הן
הופכות לאמהות.

הוא מהנדס תשתיות, בחור מוצלח, מוכשר, יש לו דירה משלו, אמא
שלי ממנטרת פזמון חוזר בשבועיים האחרונים. גם כך, אני מקפידה
על מינון נמוך של ביקורים אצל הורי.
הביקור השבועי מתקיים בערב שבת, ביקור שאגב ביסודו מאוד תכליתי
ומוקדש בעיקרו למטרות אכילה כי ביומיום כשאיני חולה אבות המזון
שלי מורכבים ממרק באבקה, דנונה וסלט טונה. אבל אני שוב סוטה
מעצם העניין שעקרו בי וביוני. יוני דווקא חמוד סידרתי, גבוה,
בנוי לתלפיות ונוח לעין אלא שתמיד יש "אבל" וה"אבל" הזה התברר
לי עד מהרה, למעשה בתחילת השבוע, כשיוני ראה לנכון להזכיר לי
את הרקע ההיסטורי להיכרות בינינו. בחיוך עצוב הוא אמר שהוא בן
דוד של שרונה, שהייתה החברה שלי עד לכיתה ד'.

שרונה היתה ילדה חייכנית ומאוד מקובלת, אפילו שאול הציע לה
חברות. בחורף כיתה ד' היא חלתה בשפעת או משהו כזה ולילה אחד,
בלעה את הלשון שלה ופשוט מתה.
כשהיא מתה, אפילו שאול שהיה הכי מקובל במיטה, סליחה -  בכיתה,
בכה (המקובלות האחרת שלו, קנתה אחיזה בשנים שלאחר מכן). אני לא
זוכרת שבכיתי, זוכרת שרק הייתי מאוד עצובה וכשבאנו לבקר את אמא
של שרונה וראיתי את העיניים האדומות שלה, הכרחתי את עצמי להזיל
דמעה או שתיים כי חשבתי שהסיטואציה מחייבת.
מה שכן, אחרי ששרונה מתה, הייתי נרדמת עם לשון נשוכה, מהודקת
היטב היטב בין מערכת השיניים העליונה לזו התחתונה, כי חשבתי
שככה בטוח שאני לא אמות אף פעם.

בחלוף השנים, שכחתי כמובן את שרונה ולמדתי שלא הכל ידוע מראש
למעט המוות, כך גם נפטרתי מההרגל המגונה עם הלשון (ויש מי
שיאמרו שאימצתי הרגלים מגונים אחרים). מכל מקום, מייד לאחר
השחזור ההסטורי, נזכרתי מייד בשרונה ואיך שנזכרתי בה הלשון שלי
פתאום התחילה לכאוב.
בנקודת זמן קריטית זו, עלו בי מחשבות כפירה בטענתו של ג'ורג'
סאנטיאנה לפיה "אלה שאינם מסוגלים לזכור את העבר, נדונים לחזור
עליו".
אלא שתוך מספר דקות, כבר לא הייתי מסוגלת למחשבות הגיוניות
ושאינן הגיוניות מאחר שספירת תאי המוח שלי החלה לגלות סימני
ירידה מדאיגים ביחס ישר לעליית טמפרטורת הגוף.

בימים הבאים ובעזרת דיאטה מוקפדת של קפאין, ניקוטין אאוגמנטין
ושני ימי מחלה באישור רופא מוסמך, היה לי הרבה זמן לחשוב ובין
היתר חשבתי שזה קצת חבל שסכום ההיסטוריות הוא מושג שתקף רק
במרחב הפיזיקאלי, כי באמת יוני חמוד שכזה אבל למצער, אנחנו
חולקים בינינו רק היסטוריה יחידה ואחת שמביאה אותי לכאב לשוני
בהעדר אפשרויות משחק בהסתברויות שונות.

זה מפתיע, איך שדווקא בזמן מחלה, נוצרים לולאות חשיבה מורכבות
שכאלו. למעשה די ברור לי שהצלחתי לבודד את מקור החולי שפקד
אותי. העניין פשוט להפליא, הכאב הלשוני שעורר בי הזכרון
הגורלי, פשוט התפשט כמו חיידק טורף שכזה עד שנגע לי בנקודות
רגישות בגרון. עכשיו לאחר שגיבשתי הסבר לחלוטין לא מופרך, כל
שמוטל עלי עתה הוא לנסות ולשטוח את ההסבר באופן קוהרנטי ומשכנע
באוזניה של אימי.
מאחר שידוע לי שהאיגיון המשופע שלי לא ממש מעוגן בטרמינולוגיה
הרפואית שלמצער, אימי בקיאה, ובקיאה בה היטב, וידוע לי עוד
שמערכת היחסים שבין אם לבת מאופיינת ביחסים א-סימטריים
ובכיווני השפעה ברורים וידועים, אין לי אלא להכין עצמי לחיים
משופעים אושר מחויידק או לחלופין לפתח סקלורוזיס מבחירה.
אבל מי בעצם אמר שהחיים מושלמים? או הוגנים?