היצירה הערוכה:
פתאום, לאחר זמן רב כל כך
(אולי יותר מדי זמן)
אני מבינה איפה טעיתי.
בוקר אחד אני קמה
(ותמיד תוהה, בשביל מה?)
ושונאת את עצמי יותר מתמיד.
אחרי כל כך הרבה זמן,
אני יודעת שכבר אין זה אפשרי להחזיר את הנעשה לאחור
(ומדוע נדמה היה לי שאפשר?)
אני יודעת שעכשיו כבר מאוחר מדי
(והרי עבר כל כך הרבה זמן...)
ומה אעשה עכשיו כשאתה קילומטרים רחוק?
ואתה לא מקשיב
(שהרי אינני משמיעה באזניך דבר)
ואתה לא רוצה לשוב..
איך אתנצל?
איך אסביר למה?
(הדבקת אותי במחלת האגו המקוללת הזאת)
איך אוכיח שהשתניתי? שכעת אני מבינה?
(והרי נדמה היה לי שאתה מעולם לא הבנת כלום)
אלוהים! פתאום הכאב כל כך בלתי נסבל!
וכשהאשמה נופלת בי
(או בך, מה זה משנה)
אני פתאום מבינה..
למה עשית מה שעשית
למה זה כל כך כואב
אם רק הייתי יודעת מה עלי לעשות, כדי להשיב אותך בחזרה
וכל כך כואב שאחיה לעד עם האשמה של מה שקרה לנו
(כמה שאפשר, מצידי שייגמר מחר)
ואתה בעוד כמה זמן תקום בבוקר, ותבין... אני זאת שטעתה.
ולא תתגעגע אלי יותר
ולא תרצה לשוב אף לא ליום אחד
(נדמה כאילו כבר הבנת את כל זה)
אלוהים! מה לא הייתי עושה כדי להתחיל מחדש...
את כל חיי ניהלתי בצורה מושלמת,
עשיתי הכל כל כך נכון והכי בסדר
(שגעונות של מזל עקרב, לך תבין)
אבל דווקא לאדם היחיד שהיה ראוי לאהבתי,
-לא נתתי מספיק-
(נדמה כאילו לא נתתי כלום. והאם זה כך?)
כמה שזה כואב פתאום
(בעצם.. זה כאב תמיד)
בדיוק כשחשבתי שאני מתגברת
בדיוק כשהיה נדמה, שלא נועדנו זה לזו
אני מרגישה את הלב פתאום נחנק
(מדהים איך ממרחק שכזה אתה יכול לגרום לכזה כאב עצום ובלתי
מוסבר)
והדמעות פתאום חוזרות לנוח על לחיי
הכל מכה בי כל כך חזק שוב
רק אתה, מכל הדברים בעולם
כנראה כבר לא תשוב.
(ולעולם גם לא תקרא את המיועד לך.
אולי כי אתה לא יודע שאני כותבת...
אולי כי... מה אתה? אנאלפבית??)
