אני עומדת כאן ולנגד עיניי הכל מתמוטט, ואינני יודעת מה
לעשות...
ניסיתי לזעוק לעזרה, אבל אף אחד לא רצה לעזור.
כולם חשבו שאני צוחקת, בגלל שיש לי מוניטין של שקרנית,
קלפטומנית אלכוהוליסטית ונרקומנית.
והם התרגלו כבר למצבים האלה שאני מדברת שטויות ומבקשת עזרה
ואחר פורצת בצחוק מדבק.
אך הפעם הייתי במצב חירום אמיתי.
נעמדתי מול הצוק הכי גבוה שראיתי בחיים שלי כאשר הייתי
מפוכחת...
אבל בשארית כוחותיי נאחזתי במעקה וצרחתי לעזרה
חבריי שהיו בקרבת המקום שמעו אותי צועקת וחשבו שאני אי שם
במעבה היער ולכן לא חשו לעזרה.
הסוף היה שנפלתי
נפלתי
נפלתי
ונפלתי.
נפלתי בלי סוף.
עד שלבסוף פגעתי בדבר מה.
זה היה דבר מה לא מוחשי, משהו פנטזי. ההרגשה הייתה כאילו שאני
מפליגה על ענן שנושא אותי לפתע למעלה. לא העזתי לפקוח את עיניי
כי ידעתי שזה יתפוגג מיד, אז הנחתי לקחת את זה לאן שהוא רצה
לקחת אותי.
אחר כך נרדמתי. מאוחר יותר התעוררתי, ומצאתי את עצמי במקום
בלתי מוכר וזר, נבהלתי. ניסיתי לקום, אבל הרגשתי שיש לי רגליים
מאוד רכות, ניסיתי לדחוף את עצמי בעזרת ידיי וראיתי שאלו אינן
ידיי.
ליטפתי את פניי, וחשתי במרקם שלא נגעתי בו מעודי, שמתי לב שיש
לי צורה מעט עגלגלה, ויש לה חריצים עדינים ורכים.

לאחר כמה זמן הבחורה הזאת הבינה שהיא נהפכה למה שתמיד רצתה
להיות.
פרח פשוט.
על שפת הצוק.
לצפות בכל בשקט.