א.
כמו צאן לטבח, שפוטים, אנחנו מובלים אל חדר המרתף הזה שקירותיו
צבועים עליצות מזויפת ומקבלים עלינו את המרות השרירותית הזאת.
כמה מאיתנו התחילו אפילו להשיב צחוק מזויף להלצות העייפות
שהאיש הזה פולט בין סיפור על תינוק שנמרח על הכביש לתלמיד סורר
שמצא את מותו הצודק כשהוטל דרך שימשה. אקראי גמור הופך את האיש
הזה למורה ואותנו לתלמידים ובכל זאת יש מי שמתחנף אליו בפניו
ומתלחש מאחורי גבו, מי שממהר להניף יד כשהוא חושב שהוא יודע את
התשובה ומי שכותב נאצות נגדו על השולחן. נכנסנו לכאן אנשים
עובדים, סטודנטים, נגרים, עיתונאים, עכשיו אנחנו כיתת בית ספר,
כיתת טירונים.

ב.
משעמם. אידיוטי. המדינה אינה דורשת שיעורים ממי שבא להצביע, או
להיות הורה, או חבר כנסת. בכל חיינו הבוגרים, ששת השעות האלה
הן היחידות שיהיו למדינה להושיב אותנו וללמד אותנו, לומר לנו
משהו שחשוב בעיניה שנדע. שלטון העם, נציגנו הנבחרים, אנשי
השירות הציבורי שלנו, בחרו להושיב אותנו כאן, מול האיש הזה.
מספר אנקדוטות נטולות פואנטה, מוציא ציטוטים מהקשרם או טועה
בהם טעויות כל כך מעצבנות. אני שותק. סוקרטס שתה את כוס
התרעלה, נקבל אנחנו את דין הדמוקרטיה.

ג.
הפסקה עכשיו ואני רוצה סיגריה. הפסקתי לעשן. הסיגריה היא דימוי
של שליטה, רגע של עשייה מתריסה ואישית. רצינו סיגריות בתיכון,
כי אנחנו גדולים. בהפסקות בטירונות, כי זה הזמן שלנו. מכרו לנו
שסיגריה היא עצמאות מתריסה, שמכונית היא שליטה, שעבודה היא
כבוד עצמי. כולן רק קופסאות ששומרות עלינו במקום ומרעילות
אותנו. אני מצליח לא לעשן, אבל מבין עכשיו את סוקרטס אחרת.
שתיית הרעל היתה החלטה שלו, יוזמה, סוף סוף, אחרי ימים ארוכים
של משפט בידי אידיוטים. משורה ישחרר רק המוות.

ד.
יש מלחמה בדרכים, קטל, וכולנו רוצים להיתקל. כמו פלוגת מסלול
צעירה שהוקפצה ללב הלחימה. רגלינו חמות על דוושות הגז, רועדות,
כמהות. אנחנו מדברים על מניעה אבל משתוקקים לרגע הזה, לסכנה
המוחשית שתדחוק את הכל הצידה, תקפיא את הזמן ותביא אותנו בהרף
עין אל תוך הרגע, אל תוך קיום אמיתי, חייתי, בסיסי. אלף טרדות
היום יום יימחקו, ויהיה רק האדרנלין, המשאית המחליקה לעברנו
בהילוך איטי, ההחלטות הגורליות בשברירי שנייה. כל החלטה תהיה
גורלית. קאמי אמר שההתאבדות היא ההחלטה החשובה היחידה, ומת
בתאונת דרכים. כשאין משמעות חיצונית לחיים, רק סופם האפשרי
חשוב. לכן מקדשים פתאום את מי שהיו להם חוויות של "מוות קליני"
מדברים ארוכות בטלויזיה עם מי ש"ניצל בנס". האיום המוחשי על
הקיום מעניק לקיום משמעות. אין "תאונות" רק משיכה בלתי נמנעת
אל הקצה.  איש כבר לא אומר "אירעה לי תאונת דרכים", אומרים
"עשיתי" תאונה. סוף סוף, בעולם הזה שבו אין לי שום משקל או
מטרה, משהו הפסיק את  הריצה חסרת הפשר מן העבודה ש"מכורים"
אליה לאהבה ש"צריך לעבוד עליה". בום! עשיתי! הייתי על הקצה!
מצאתי משמעות חדשה, רפי. והאיש עוד מדבר איתנו על נהיגה מונעת.