בבוקר היום שבו החלטתי לקחת את החיים בקלות הגשם נקש על גגות
הבתים בזעף, הכבישים התמלאו שלוליות עמוקות, אפילו הילדים
במגפיים לא יצאו לקפץ בהן. בוקר כזה שכל בר דעת היה נשאר
במיטה, מתחת לשמיכה חמה, עם ספר טוב וכוס תה מהביל שאדיו
נקווים על זגוגיות החלון. אבל לא אני.

ביום שבו החלטתי לחשוב חיובי השעון לא צילצל והתעוררתי מאוחר,
מאוחר מדי. רבע לתשע ואני עדיין בדרך. דיווחי המטוס הקל רוטנים
על תאונה בכביש החוף, תזמון של שעה וחצי ממחלף נתניה לאולגה.
מימיני חולפת במהירות מכונית ספורט חדישה, חוצה את הפס הצהוב,
מותירה מאחוריה מפל חום, סמיך ומעופש. טוב שלא לקחתי את האוטו
לניקוי.

מחשבות חיוביות - זה הרי חלק מהעניין. לפגישה בתשע כבר לא
אגיע. לא נורא - אני מספיק חשובה בכדי שיחכו לי. אני מעריכה את
עצמי -  אחרים מעריכים אותי, אני מצטטת לעצמי שורה מספר שלוקח
את החיים בקלות וחיוך אוילי משתקף אלי מהמראה הקדמית בעת שאני
מתאפרת, תוך כדי המתנה שהתנועה תתחיל לזרום.

ימי קבלת החלטות.
ממחר אני בדיאטה. בעצם, לא ממחר, מיום ראשון. תחילת שבוע זה
זמן טוב. מהיום אני מפסיקה: לעשן, ללכת לישון מאוחר, להתמכר
לשוקולד, לאינטרנט, לטלויזיה. הפעם זה באמת. אני בחורה עם אופי
חזק, כשאני מחליטה משהו - אני גם מסוגלת לעמוד בו. זה הכל
בראש.

אני אוהבת דיאלוגים פנימיים במליאת מוחי המכובדת, שבה ראש
הממשלה אינו מתחלף אחת לשנתיים - שלוש. אוהבת להצליח לגייס את
כל חברי הקואליציה לשכנע את יריביהם האופוזיציונרים בדבר
כדאיות העניין, אוהבת את יושב ראש הכנסת הדופק עם פטיש וקורא
את כולם לסדר, אוהבת סדר.

אוהבת ימי קבלת החלטות, אבל אוהבת פחות את ההחלטות עצמן,
מסתבר. אז ישבנו ממשלתי ואני, טחנו עד דק את המחדלים, והגענו
למסקנה המתבקשת: האסטרטגיה היתה שגויה, תקפנו מטרות לא נכונות,
פול גז בניוטרל. אויה. הרמטכ"ל נקרא מן השטח בדחיפות לדיון,
תחת זרועו מפות, תרשימים  וספרי תדריך. הוא מכחכח בגרונו,
ומתחיל לסמן על הלוח ממול חיצים ועיגולים בצבעים שונים, מבהיר
את מטרת העל- תקיפת הבעיה, ולא הסימפטומים לה. נבון הוא,
הרמטכ"ל שלנו.

ביום שבו החלטתי לקחת את החיים בקלות -  לזרום, אני מגיעה
באיחור של שעה וחצי, מבזבזת עשרים דקות בחיפוש חניה, ודופקת
תוך כדי את הפנס הקדמי. כשאני סוף סוף נכנסת למשרד, מנערת את
המטריה שהתעקמה מהרוח, ומחייכת בלבביות אל יושבי החדר, אומרת
לי המזכירה בפנים חמורות סבר שהמנכ"ל מחכה לי. גם מנהלת השיווק
מביטה בי בפנים רציניות, ואני שומעת את ההתלחששויות של שאר
הנוכחים מפינות החדר.

חברי הכנסת מתחילים להתרוצץ:  פיטורין/קידום, נזיפה/מחמאה,
טעות/תובנה, אנרגיות חיוביות/ יונים שליליים - בחשמל זה טוב,
במוח שלי לא. אן - דן - דינו, מי ייכנע קודם? מי יסיט עיניים
ראשון? דווקא ביום שבו החלטתי לחשוב חיובי, להיות קלילה, לא
להתפלסף המנכ"ל קורא לי לשיחה, מעמיד במבחן את סבלנותי המנסה
לאחות את עצמה מתוך שברי מילות ספרי עזרה עצמית אמריקאיים. אני
נכנסת. המנכ"ל אינו אוהב לחכות, והוא כבר חיכה לי מספיק  נכון
שאני חשובה, אבל הוא חשוב יותר.

"אז איך את מסכמת את עבודתך אצלנו עד עכשיו?", הוא שואל, מביט
בי מתפתלת בכיסאי, ומתמתח לו אחורה בכורסת העור השחורה שלו.
אני מנסה לגמגם תשובה הולמת ומרגישה איך דיון סוער מאוד מתקיים
במליאה. יש המסלסלים בשפמם, מגרדים זקנים או פדחות מאפירות,
האופוציזיה מאיימת להגיש הצעת אי-אמון, והיושב ראש  דופק
בפטישו על הדוכן, מנסה להרגיע את המהומה.

המנכ"ל מבחין בקשיי הנשימה ההולכים וגוברים, במצוקתי המסתמנת.
כן, צודקים-  אני לפלפית. משחק מעולם לא היה הצד החזק שלי, על
זה אין ויכוח. בכל אופן, היינו עם המנכ"ל. הוא מסתובב אחורה
ושולף זר פרחים יפהיפה.  "מזל טוב," הוא מושיט לי אותו בחיוך,
ואני פוערת זוג עיניים תמהות. "יש לך יום- הולדת היום," הוא
קובע בטון הזה של  'המנכ"ל תמיד צודק' . "כן, ה-29 זה התאריך,
אבל החודש...זה לא החודש הנכון," אני ממלמלת במבוכה, שואפת
לקרבי את ריחם, ומשתכרת.

בין רגע פיכחון אחד למשנהו, אני  מנסה להיזכר מתי היתה הפעם
האחרונה שמישהו נתן לי פרחים. לא מצליחה, למקרה ששאלתם.
מזמזמת לעצמי "הי בוגי בוגי",  ושומעת בקושי את דבריו : "כן
יום-הולדת, לא יום הולדת, כנראה הגיעו לך פרחים".

והרמטכ"ל שלי? הוא סוגר את ספרי התדריך, מסיר מהקיר את המפות
עם החיצים, מחכך ידיו בהנאה, וקורץ לי. הוא יודע שיקבל היום
ח"ח על האסטרטגיה המבצעית המבריקה שהוביל. האמת? מגיע לו.

לחיי שתי ההמיספרות, ארבע האונות, ולתפארת תבונת המח האנושי.

ומי שיש לו משהו נגד מסיבות הפתעה, פרחים, חשיבה חיובית וחיים
קיטש - רומנטיים, שיקום עכשיו, או יידום לנצח.