חיי הם מבוך, בסופו מבוי סתום
כל יום שעובר אני נהיה יותר פרנואיד
זיעתי כבר ממלאת בקבוק של וודקה שרוקנתי
לפחות אז היו לי שעות שהייתי אופטימי
אבל עכשיו ההרגשה כבר תמה
ובלב נשאר רק יגון קודר, פחד מההמשך

מה יהיה איתי לעזאזל?!

מתי התחושה של חוסר הוודאות תיעלם?
מתי אדע שיש לי תקווה? אם יש לי עתיד?
מתי כבר אבין מה צריך הגוף ומה רוצה הנפש?
מתי אודה באמת? מתי אדע ת'אמת?
מתי אפסיק כבר לשאול מתי?

מה נהיה איתי לעזאזל?!

אבל די, זה מספיק,
נמאס לי מכולם, ולכולם כבר מזמן נמאס ממני
לא רוצה לגדול להיות שום דבר
אם כבר אז בכלל לא לגדול
להפסיק את הסבל עוד מוקדם
במקום להמשיך איתו עוד ועוד ועוד ועוד ועוד
די!

עכשיו החלטתי, זה הסוף

ופתאום, כשכבר יש לי תוכנית
יודע אני שאקטע ת'עתיד
הכל נהיה יותר פשוט
במיוחד שאני יודע שזה לא טעות
הרגשה חמימה מכסה את הלב
כנראה שגם אדם לעצמו הוא זאב.
וככה אפסיק לעצמי ת'חיים
מרוב אושר כבר התחלתי לכתוב בחרוזים

ועכשיו אני מת

[קטע לא ברור זה נכתב בתקופה של בלבול ופחד. בלבול ופחד. בלבול
ופחד. קטע הזוי זה נכתב בתקופה של בלבול, פחד ופרנויה מטופשת]