גורלי ניגש קרוב אלי,
לחש- "יפה, הרימי את ראשך.
אל תחששי ממבטי אשר מופנה אליך,
אף על פי שהוא מביט הישר אל נשמתך."

ומסביבינו, בינתיים,
שורטט מעגל לא מדוייק.
ומחוץ למעגל, בינתיים,
פרצה שריפת ענק.

"לא, יפה! הביטי בי עוד רגע!
אל תפני את מבטך.
השריפה היא אשלייה כמו כל חייך,
אותם יצרתי בשבילך.

ובזמן הקצר שהוקצב לי מלמעלה,
רוצה אני יותר מכל להביט אל תוך נפשך.
מה קרה לך, יפתי, מדוע את חוששת?
האם נפשך לא טהורה כמו שטהור גופך?"

וקולי החל
מהסס
לוחש
להיות קיים
חושש...

"גופי ונפשי דומים הם,
אך את טוהרם מסרו הם זה מכבר.
הם נענשו על ידי האשלייה אותה יצרת,
ולהגנתם הם לא אמרו דבר.

נפשי לכל כיוון נקרעת,
לא מוצאת לה נחמה.
ואילו על גופי שולט עתה,
ישלוט לנצח,
נווה מדבר מוקף שממה.

רחוקים הם זו מזה עכשיו
מרחק אלפי שנים.
האחד נשרף באש הלהבה,
השנייה קפואה בתוך האהבה,
מחפשים הם איש את רעותו
בגורלם נאבקים
ולעונשם לא נכנעים
באפלה מגששים
שכן עונשם מוסיף על כאבם-
עתה שניהם עיורים."