כל הדרך החזקנו ידים, צחקנו וליטפנו. אפילו שההורים שלה היו
ברכב, מקדימה, ואחיה ואחותה הקטנים ישבו אתנו מאחורה והתנהגו
כמו שילדים קטנים מתנהגים בנסיעות ארוכות - הרגשנו בעולם
משלנו. ולמה לא? תמיד היינו בעולם משלנו, כך זה היה מאז
ומעולם. הגענו ויצאנו מהרכב. הילדים הקטנים רצו והשתוללו,
עכשיו כשיצאו מהרכב אחרי 3 שעות נסיעה רצופה. ההורים שלה יצאו
מהרכב, לקחו את התיק שלהם ונעלמו. אולי הם אמרו משהו, אולי לא,
אנחנו בעולם שלנו, או לפחות אני בעולם שלנו ולא מקשיב. לקחתי
את התיק שלנו והתחלתי לעלות במדרגות.

"ליאור!" הוא צעק לה מרחוק. היא הסתכלה אליו וחייכה. "הי!"
(חיבוק חם.) בן דוד שלה, שאותו לא ראתה כבר שנתיים פגש אותה
במקום שבכלל לא ציפה לראות מישהו שהוא מכיר. חבר שלו, בבגדים
קצרים ושיער פרוע מעט עמד קצת מאחוריו. עדכונים קלים ומהירים,
דיבורים על הא ועל דא ושנינו עולים לקוטג'. כבר ערב ואני מותש.
היא יושבת לידי על הספה ואני מרגיש שאני נרדם לאט. "את באה
למיטה?" אני שואל. "לא, אני רוצה לראות קצת טלוויזיה".

אז הלכתי לישון

התעוררתי לבד במיטה, יצאתי מנומנם ומפהק לבדוק איפה אהובתי.
אני בדרך כלל מתעורר לבד, כי היא קמה הרבה לפני. יוצא לסלון
והיא יושבת שם על הספה. בן דוד שלה רוכן לכיוונה משמאל, וחבר
שלו - מימין. חיוך ביישני על שפתיה, חיוך ממזרי על פניהם. אני
מכיר בנים. אני יודע על מה הם דיברו, שהעלה חיוך ממזרי כזה על
הפנים שלהם.

"ליאור?!" אני לוקח אותה לצד ומושיב אותה על הכיסא. "היה לך
קטע עם בן דוד שלך?" היא מסתכלת עלי. "לא, למרות שהוא ניסה
פעם." והיא שתקה. את החבר שלו, ידעתי, היא פגשה אתמול בפעם
הראשונה. "היה לך משהו עם חבר שלו?" רק רציתי שהיא תרגיע
אותי.
"כן..." היא הסתכלה עלי קצת מהססת. "קורה..." פלטה.
"מה!!!?" הדם התרוקן לי מהראש, מהצוואר, מהחזה, מהבטן...
"כן, הוא לקח אותי אתמול לחדר שלו, והוא רצה, ודיי הרגשתי שאין
ממש סיבה וטעם להגיד לו לא." סחרחורות מכאיבות, לא ידעתי איך
לנשום, הרגשתי משותק, התאפסתי במהירות וצרחתי מלוא הגרון: "
מגעילה! דפוקה אחת! איך יכלת לעשות לי את זה?!?!" לא נשאר לי
אוויר והרגשתי שאני מתמוטט. דמעות החלו לזרום מעיני. אני אף
פעם לא בוכה ולא ידעתי איך מתמודדים עם זה. איבדתי שליטה
והלכתי במהירות לחדר, חזרתי והיא עדיין על הכיסא. "אם לא
היית רוצה שזה יקרה זה לא היה קורה!!! מה הלכת איתו לחדר שלו
בלילה?!"

יצאתי מהקוטג'. לקחתי אוטובוס הביתה, כשהגעתי התמוטטתי למיטה
שלי, ידעתי שהיא תתקשר. חשבתי מה להגיד לה ותוך כדי כך נרדמתי.
בבוקר התעוררתי, הסתכלתי על התקרה וחשבתי - "היא לא התקשרה...
איך היא יכלה לעשות לי את זה? היא יודעת כמה אני אוהב אותה,
והיא יודעת שזה מה שפחדתי ממנו הכי הרבה. איך היא העזה?"
הסתכלתי שמאלה ו... היא שוכבת במיטה לצידי! "מה היא עושה כאן?!
איך היא מעזה? איך נכנסה לבית שלי?!" החזרתי את המבט לתקרה,
נשמתי עמוק והתרכזתי. רציתי לדבר, אבל היה לי קשה. אחרי
שנרגעתי קצת הסתכלתי אליה שוב.

"ליאורי?" לחשתי.

"מה?" ענתה.

"נכון שאת לא רוצה אף אחד אחר חוץ ממני?" לחשתי לה

"אני רוצה רק אותך. הכי שבעולם." אמרה.

"אני רוצה לספר לך על החלום שחלמתי הלילה..."