חזרתי מהיציאה בשלוש לפנות בוקר, כולי שפוך מת. לא זוכר כבר
איך הגעתי לזה, אבל איכשהו הצלחתי להביא את עצמי לידי הורדת
הבגדים וכניסה עצבנית למיטה. מה זה כניסה, נחיתה! התרסקתי
לתוכה. בחיים לא שמחתי כל כך ללכת לישון. הטקילה האחרונה
סובבה אותי לגמרי, וכשמירו הוריד אותי בכניסה לבית כבר בקושי
ראיתי מטר מולי. רק הרבה מטושטש, והופ - למיטה!
את הפלאפון השארתי בכיס האחורי של המכנס. את המכנס זרקתי בצד
השני של החדר. ברבע לשבע בבוקר הוא התחיל לצלצל. הפלאפון,
זאת אומרת, לא המכנס. ואיך שהוא צלצל! צפצופים, זמזומים,
טרטורים... בחיי, היה חסר שם רק תוף אלקטרוני ויכול היה לצאת
מזה טרק עצבני שחבל על הזמן. אבל, ועם כל הכבוד והאהבה שלי
להאוסים וטראנסים, יש גבול לכל תעלול! על הבוקר כזה רעש? לא
מתאים, חברים!!!
אז בהתחלה ניסיתי להתעלם. שמתי את השמיכה מעל הראש, סגרתי
עיניים חזק וניסיתי לחשוב על כל דבר, רק לא על הצלצול. חשבתי
על חברה שלי, מירב, שתחיה, ואיך שאני מתנפל עליה בנשיקות
וחיבוקים כל פעם שאני רואה אותה. חשבתי על הקוסקוס של אימא,
על הגפילטע פיש של סבתא (מצד אבא). נזכרתי באיזה סרט טוב שדוד
הביא ב-די. וי. די לפני כמה זמן. אבל שום דבר לא עזר -
הפלאפון המשיך לפמפם בפול ווליום...
כשהגעתי למצב שכבר נשבר לי לגמרי, קמתי מהמיטה והתחלתי לחפש
אותו. הייתי כולי הפוך ושפוך מת, אבל ידעתי שאם אני לא אמצא
את הדבר המזדרגג הזה, לא אוכל לחזור לישון בחיים. מצאתי את
עצמי מעיף שמיכות וסדינים, גרביים מסריחות וחתיכות של נייר
טואלט עם ג'יפה מצד אחד של החדר לצדו השני ברבאק. "נו באמת"
צעקתי בכעס על האוויר ,"מה זה הסרט הזה? אפילו לא כיוונתי
שעון מעורר!"
כשהעפתי לטיזן אמו את המכנס, הוא נפל מתוכו. הפלאפון שלי,
במלוא צלצולו המבאס והמעורר. החזקתי אותו בשתי ידיי כאילו היה
עשוי מזהב או משהו, אבל בתכלס כל מה שרציתי זה להשאיר אותו
קרוב אליי רק עוד כמה שניות, שאני אוכל לכבות לו את האם-אימא
של הצורה.
כמה לחיצות על הכפתורים, וסוף כל סוף יכולתי לחזור לישון.
זהו! התרסקתי פעם נוספת על המיטה, התחפרתי בתוך הפוך ועצמתי
עיניים. וואלה, איזה סתלבט. שקט. זולה. ממש ראש טוב.
ופתאום עוד רעש. קול של ילד, כזה מסוג הילדים המעצבנים האלה
שתמיד הייתי תופס בחצר של בית-ספר ודופק להם מכות כשהייתי
קטן.
"תאכיל אותי!", הוא קרא.
התהפכתי על הגב וקיללתי אותו ואת האלוהים שיצר אותו.
"תאכיל אותי!"
מאיפה זה בא, הדבר הזה?
"תאכיל אותי!"
כוס עמק ערס, אני אראה לך מה זה תאכיל אותי!
קמתי מהמיטה, פעם שנייה בתוך עשר דקות. הייתי בטוח עוד רגע
אני מתפוצץ מעצבים. שוב התחלתי לפרפר בחדר בשביל למצוא מאיפה
זה מגיע. רק שלא נכנס לי איזה ילד פוץ מתחת למיטה כשישנתי ובא
לבקש ממני טובות. "תאכיל אותי!"
זה היה הפלאפון. הוא רטט ודיבר אליי, וגם על הצג שלו היו
רשומות אותן שתי מילים מעצבנות. ואני כולי באטרף, לא מבין מה
פה קורה פה. מה, מישהו הגניב לי איזה חומר לסיגריה אתמול? מה
פתאום הפלאפון שלי מדבר? למה מי מת? "תאכיל אותי!"
ואז נזכרתי שמרוב שהייתי שפוך, הלכתי לישון בלי להטעין אותו
בחשמל, כמו שאני עושה כל לילה. באמת לא אחראי מצדי... מה אני
אגיד לכם, הגיע לי שהוא ככה הזניק אותי. פייר.
חיטטתי קצת במגירה שליד המיטה ושלפתי החוצה את המטען. דחפתי
אותו מצד אחד לחשמל, ומהצד השני תקעתי את הפלאפון פנימה בכל
הכוח. "תודה" אמר הפלאפון והצג שלו הבהב פעמיים ונכבה.
אבל כבר לא יכולתי לחזור לישון. המחשבה על הפלאפון שלי מדבר,
ועוד בקול של פושטק מתלהב, הטריפה לי את הצורה! הסתכלתי עליו,
על הנוקיה הצבעוני שלי, בחשדנות גדולה. הוא היה מונח עכשיו על
השולחן קפה העגול שלי, ואני הלכתי סביבו, בודק אותו בעיניים
שלי מכל כיוון אפשרי. "אתה שם?" שאלתי אותו. "כן, יוני, במה
אני יכול לעזור?" הוא ענה. הייתי בהלם גמור.
נפתח איתי, הצ'קמוק הזה! קורא לי בשם שלי, עונה לי כשאני מדבר
אליו. כאילו אני חבר שלו או משהו. למה מה?
תלשתי את הנייד מהחשמל והרמתי אותו בידיים שלי, הופך אותו מצד
לצד. אתם יודעים, אני אולי לא יודע כלום באלקטרוניקה, אבל ידע
בסיסי בחשמל יש ועוד איך. לא היה מצב שלא אמצא איך הוא מדבר.
בליינד! אז המשכתי ככה איזה עשר דקות או משהו. אבל מה אני
אגיד, חבר'ה - התבאסתי. כמה שלא סובבתי אותו לא הצלחתי להבין
מאיפה משתין הדג. זה לא בא מהחיבור לחשמל, לא מהצדדים של
המכשיר. אשכרה תעלומה.
החלטתי להתקשר למירו, שאולי הוא יוכל לעזור לי. לחצתי את
המספר בנייד, הצמדתי את הפלאפון לאוזן וחיכיתי כמה שניות, עד
ששמתי לב שהוא בכלל לא מחייג. אז אמרתי טוב, אם לא מירו אז
מירבי, לפחות לספר למישהו על הקטע הזה, אבל גם אליה זה לא צלצל
לי. עד שהבנתי שהנייד כאילו עושה לי את זה בכוונה וחוסם לי את
השיחות ממנו החוצה עבר עוד כמה זמן. בשנייה שנפל האסימון קפץ
לי הפיוז. הרחקתי אותו מהאוזן שלי והחזקתי אותו מולי, כך
שהעיניים שלי היו ממש מול הצג שלו, שיראה שאני רציני והכול ולא
סתם צוחק עליו. "נו מה יהיה?" שאלתי אותו. "תאכיל אותי!" הוא
ענה.
"אבל הטענתי אותך רק לפני כמה זמן, יא גנוב..." אמרתי.
"מה? לשתי דקות? תודה רבה לך באמת! אני ממש שמח שהוד
רוממותו הסכים ברוב טובו לתת לי שתי דקות שלמות מצריכת החשמל
היומית שלו להטענה!!!" הוא דיבר בחוצפה והיה ממש פלצן.
"סליחה?", מרוב שהייתי בשוק לא ידעתי מה להגיד. "מה סליחה,
מה? סליחה תגיד לאימא שלך או לאחותך! אתה תוקע אותי בכיס
המסריח שלך עם כל מיני שאריות מסטיקים וגועל נפש ימים שלמים,
לא מאכיל אותי, מצמיד אותי לאוזן המזיעה שלך כל חמש דקות -
מה, אתה רוצה שאני אחטוף סרטן ואמות?"
לא יודע אם זה היה יותר עייפות או השוט של הלילה אבל באותה
שנייה נזכרתי בסבתא שלי, שתחיה, שכל הזמן הייתה קודחת לי במוח
כמו הפלאפון המדבר שלי. הוא גם הזכיר לי מאוד את האקסית שלי,
אתי, שגם עשתה לי וואחד חור בראש עם ההצגות שלה. 'אתה כן אוהב
אותי, אתה לא אוהב אותי'... ווי, למי יש כוח לשטויות האלו?
ועכשיו עוד להתמודד עם פלאפון פולני? למה מה, מת העולם או
משהו?
כיביתי אותו. שישתוק טיפה, מה יש?
אחר כך הסתובבתי והלכתי לשירותים. שטפתי שם פנים טוב טוב עם
מים חמים והכול, בשביל לשכוח את הסיוט המעאפן הזה שהיה לי. כל
הזמן הזה ניערתי את הראש לצדדים וניסיתי לא לחשוב על מה שעבר
עליי. אמרתי לעצמי שמחר אני אתקשר לחברה ואתלונן בפני המנכ"ל
או משהו, אבל בינתיים אנסה להמשיך כאילו כלום. לא שיש לי הרבה
ברירות, אתם יודעים, אבל בכל זאת......
גירדתי את הבטן והגב, העברתי איזה גרבוץ בביצים וסחבתי את עצמי
לכיוון האסלה. כשהתחלתי להשתין הרגשתי איך כל ההרגשה הרעה
משתחררת לי ותחושה נעימה כזו עברה לי בכל הגוף. עד שפתאום,
משומקום ממש, שמעתי קול נמוך של גבר צרוד ומבוגר צועק עליי:
"יא מגעיל... מה אתה משתין על האסלה? אתה חושב שנעים לי
שאתה מטנף לי את הראש כל בוקר מחדש? אה, ותלמד לכוון כבר,
חתיכת נכה שכמוך!" |
