אני לא יודעת לכתוב.
לא שירים, לא סיפורים.
סתם אחת, שמנסה ולא מצליח לי.
הייתי רוצה, בעצם חולמת,
שמישהו יבוא אליי,
עם אור כזה בעיניים,
ויאמר לי:
תשמעי, נהנתי מכל מילה.
מכל הברה, מכל משפט.
מכל רעיון, מכל מטאפורה.
ושאני אאמין לו.
שאני אדע שאני מגיעה אל מישהו.
שאני לא היחידה
שמתלהבת מהכתיבה שלי.
שאני אדע שזה לא סתם תחביב.
שאני לא מבזבזת את זמני.
אני רוצה להיות שם,
עם כל הגדולים.
שכשבאיזה קוקטייל מפואר,
כשהמחויטים יעמדו במעגל וישוחחו,
יגיד אחד פתאום:
קראת לאחרונה איזה ספר טוב?
וחברו ישיב:
כן, למעשה, קראתי את אחרון ספריה
של מוריאל שטרן.
ושאר חברי המעגל יתפעלו.
אני רוצה שמישהו יעריך,
כי אצלי,
אף אחד לא טורח.
הכל מובן מאליו.
אני רק זקוקה לידיעה,
שמישהו צריך אותי,
ואת מה שיש לי להציע,
כי אם לא-
אין טעם לבזבוז הזמן...
לחיי כמו שהם.