שי וגלעד. הם היו בלתי נפרדים. לאן שהלך שי, גלעד היה הולך,
וכל מה שאהב גלעד, שי היה אוהב. כמו אדם אחד בשני גופים קטנים
ושונים. ומראם של השניים אכן היה שונה בתכלית. האחד- שי, היה
ממוצע, רזה, בלונדיני עם עיני אזמרגד בוהקות, וכיפה סרוגה
לראשו. והשני- גלעד, שרירי חסון וגבוה, שיערו חום כהה בוהק,
עיניו חומות כאדמת השדה ולראשו כובע טמבל עם פרח סביון שקיבל
מנעמי.

שי וגלעד, אם הבטת בהם לשניה אחת, לא היית מאמין ששני הניגודים
האלה הם נפשות תאומות, אך אם היית מביט לשניה אחת נוספת, היית
מבחין. היית מבחין שכל תנועה שלהם מתואמת, שכל צליל שלהם משלים
אחד את השני.

גלעד ושי נולדו וגדלו במושב יובל שבגליל. הם הכירו עוד כשהיו
בבטן, אמו של שי, ואמו של גלעד היו חברות טובות. למרבה הפלא,
גלעד, הגדול והחזק, קטן משי בדיוק בחודש. לכן, הם חוגגים את
ימי הולדתם יחד, בדיוק באמצע. הם הלכו יחד לגן, לבית הספר,
לחטיבה ואף לתיכון. כל מה שיכלו- היו עושים יחדיו. אפילו חברות
היו להם בצורה חופפת.

יום הולדת 18 לשי. הוא ישב עם שירי על צלע ההר, הם הביטו
במרחבים העצומים, והיו מרוכזים אחד בשניה, כשלפתע שמעו את
גלעד, שועט במורד הגבעה, צועק: "שי!!! שירי!!! איפה הייתם?!"
ומאחוריו נגררת נעמי המסכנה. כשהגיעו מתנשפים, שאל אותם שי מה
פשר הריצה והצעקות. "קיבלתי צו!!! אחי, אנחנו מתגייסים!" גלעד
אמר בחיוך מרוצה. "אה... כן, נכון..." מלמל שי והשפיל מבט.
"טוב, יאללה, מתי אתם חוזרים? אמרנו שנצא היום לא? יומולדת
והכל... היום אתה יכול להזמין משקאות חריפים חופשי על הבר..."
גלעד אמר, ללא יכולת להפסיק לחייך ולנשק את נעמי. "כן,
יוצאים... אנחנו נבוא עוד מעט... תן לנו איזו חצי שעה טוב?"
שירי אמרה בחיוך שהושפע מחיוכו של גלעד. אי אפשר היה להסתכל
עליו ולא לחייך גם. "טוב, אבל לא יותר מזה..." גלעד אמר, והוא
ונעמי החלו דרכם חזרה במעלה ההר. "מתי אתה חושב להגיד לו? אני
מתפלא עליך... לי סיפרת ולגלעד לא? מה קורה?" שירי אמרה ברגע
שהשניים התרחקו מטווח שמיעה. "אני לא יודע... את הרי יודעת שזה
חשוב לו... מה את רוצה שאני אגיד לו? את יודעת, הוא חזק..." שי
ענה, עדיין מבטו מושפל. "אתה מגזים... אני חושבת שהוא יבין.
הוא לא יהרוג אותך בגלל כזה דבר. תספר לו מחר על הבוקר... היום
חוגגים..." שירי אמרה וחייכה. שי חייך חיוך קלוש. "טוב... בואי
נזוז... כי אם אני גם אאחר וגם אספר לו כזה דבר הוא באמת יהרוג
אותי..." והם הלכו לביתו של גלעד.

בערב הם יצאו וחגגו עד אור הבוקר. ביום למחרת, התעורר שי בשעה
שתיים בצהריים. הוא התקשר לגלעד וקבע להיפגש איתו תוך רבע שעה
בקצה הרחוב. הוא תפס אומץ. גלעד הגיע בפיג'מה, אך מצוחצח. "מה
קורה? מה כל כך דחוף?" גלעד שאל, קצת מודאג. "בוא נלך, צריך
מקום שאפשר לדבר בו..." שי אמר. והם הלכו לאחת הגבעות שהקיפו
את הכפר. "תשב, ואל תדבר בזמן שאני מדבר טוב?" שי אמר, כשהושיב
את גלעד והחל מהלך מצד לצד, חסר סבלנות.  "טוב..." גלעד אמר
בחשדנות. "תשמע, בקשר לצו שקיבלת... אין לך מושג כמה אני שמח
בשבילך... אבל אני... אני לא מתגייס..." שי אמר והשפיל מבט,
מפחד להישיר אותו עם עיניו של גלעד. במשך דקות ארוכות היה שקט,
שקט מפחיד, מתוח ולחוץ. "למה?" גלעד שאל לבסוף. "יש לי בעיות
רפואיות... אתה יודע, הגב... הם אמרו שלא נחוץ להם שום דבר,
ושאין טעם שאני אתגייס אלא אם אני ממש רוצה..." שי אמר. "אבל
אתה רוצה... אמרת להם נכון?" גלעד אמר, קולו נשמע מופתע וכועס.
"אני לא יודע... לא בראש שלי להיתקע באיזה משרד ולהיות
ג'ובניק..." שי אמר, מנסה לקבל טיפה של תמיכה מגלעד. "אתה מבין
אותי נכון?" הוא הוסיף. "האמת? לא ממש..." גלעד אמר, מעביר את
ידו בשערו, לא יודע מה לעשות. "איך אתה יכול להגיד את זה? מה
היית אתה עושה אם היו אומרים לך - אין גולני, אין גבעתי או כל
אלה? היית משתגע... נכון או לא?" שי אמר, מנסה בכל כוחו לגרום
לחברו להבין. "הייתי משתגע... אבל עדיין, הייתי מסדר משהו...
הכל בשביל לקבל את המדים, את הכבוד... אבל אתה... ויתרת... אני
לא יודע מה להגיד לך..." גלעד אמר, מדבר חצי לעצמו וחצי לשי.
"אני לא יודע מה להגיד לך... אתה לא מבין אותי, וזה ממש כואב
לי..." שי אמר באכזבה. "זה כואב לי הרבה יותר..." גלעד אמר,
קם, והלך. שי נשאר יושב, המום, למשך שעה ארוכה. "שי, בוא
מהר..." שירי התקשרה. "מה קרה?" שי ענה בעצבות. "גלעד עוזב...
הוא אמר שהגיוס שלו בעוד ארבעה ימים, הוא נוסע לחיפה, לדודים
שלו... בוא תגיד לו שלום" שירי אמרה. "לא נראה לי... דיברנו
כבר היום... תמסרי לו בשמי..." שי אמר, נהיה מדוכא מרגע לרגע.
"טוב... אתה בא אליי עוד חצי שעה... טוב?" שירי אמרה, קצת
בבלבול. שי הלך לשירי וסיפר לה הכל. היא לא ידעה איך להגיב.
היא רק חיבקה אותו ארוכות.

חצי שנה מאוחר יותר, גלעד, חייל גאה ומאושר בחטיבת גולני נקרא
למשימה חשובה- פינוי היאחזות חוות גלעד שמעבר לתחומי הקו
הירוק. יום שבת, כולם נשארו בבסיס. שעה שש וחצי בערב הייתה שעת
הש'. כולם עלו על המשאיות הצה"ליות הלא נוחות במיוחד. נוסעים.
המפקד מעביר הנחיות. צריך להעלות את כל המתנחלים על
האוטובוסים, להשתדל שלא להשתמש בכוח מיותר, ולנסות להרחיק
אנשים מעבודות ההריסה שיתנהלו באזור. הוראות פשוטות. מעניין מה
קורה עם שי? גלעד מהרהר. מגיעים. החיילים יורדים מהמשאיות.
במקום כבר ישנה התקוממות, כבר נמצאים שם חיילים. לאט לאט, ככל
שמגיעים יותר חיילים ויותר אוטובוסים, המחזה נראה יותר ויותר
מחריד. חיילים מכים מתנחלים, מתנחלים מכים חיילים, נשים יורקות
על חיילות, חיילות מקימות חומה אנושית. קשה להבחין ששני הצדדים
האלה הם עם אחד. גלעד מעלה אנשים לאוטובוסים, חלקם בכוח, חלקם
עולים ללא התנגדות, אך עם עצב עמוק בעיניהם. גלעד מחפש אנשים
שאפשר להעלות לאוטובוס. הוא מבחין בשלושה גברים עומדים ומביטים
בהרס הסככה האחרונה. "סליחה, אני מבקש שתעלו לאוטובוס..." הוא
אומר בנימוס ונוגע בכתפו של אחד מהם. "אנחנו לא הולכים לשום
מקום כופר..." ענה לו אחד מהם. גלעד נעלב. הוא לא הראה זאת, אך
בעמקי ליבו הוא נעלב. "אתם הולכים... אין לכם ברירה... או
שתלכו בטוב או שתלכו ברע... תלוי בכם..." הוא אמר. "תשמע,
אנחנו לא עולים לשום אוטובוס, ובטח שאנחנו לא עוזבים את השטח
שלנו..." הסתובב הגבר שגלעד נגע בו. גלעד נדהם. "שי?!" הוא אמר
לאחר שתיקה של כמה דקות. שתיקה של פליאה, והפתעה. "כן..." שי
ענה, עם פרצוף קצת כועס. "שי, מה קורה? זה אני... גילי... מה
קורה?" גלעד אמר בהתרגשות. "מה קורה? מפנים אותי ממקום שאני
אוהב רק כי ראש הממשלה לא אוהב את העובדה שזה לא מסתדר לו עם
המפה... מה איתך?" שי עונה בקרירות כלפי גלעד. "שי, מה יש לך?
זה לא אישי נגדך..." גלעד אומר, מופתע מהתנהגותו של חברו, שפעם
היה עדין וממושמע. "אה לא? מפנים אותי מהבית שלי... אומרים לי
שאין לי זכות להיות פה, ועוד שולחים את האח שלי לפנות אותי...
אם זה לא אישי אז מה כן?" שי ענה. "מה אתה רוצה שאני אעשה? אני
לא מחליט על הנעשה... אני מציית לפקודות..." גלעד אמר. "ואני
מציית לפקודות גם... פקודות של הלב, וההגיון... אתה מציית
לפקודות של תחמנים וגנבים..." שי אמר. "שי... מה יש לך? אתה
יודע שאם הייתי יכול הייתי משאיר אותך פה... אסור לי... אני
יכול ללכת לכלא בגלל דבר כזה..." גלעד אמר, מנסה לגרום לחברו
להבין. "אז תלך לכלא... אל תציית לפקודות של חדלי אישים...
לפקודות לא נכונות מבחינה מוסרית..." שי אמר, מנסה להסית את
חברו. "אתה שומע את עצמך?! שי?! תתעורר!!! אתה אומר לי ללכת
לכלא! מה יש לך? עשו לך שטיפת מוח או משהו כזה? תעלה לאוטובוס
בלי להיאבק... אני לא רוצה להכריח אותך... בבקשה..." גלעד אמר,
נחרד לשמע דבריו של שי. "לא עשו לי שום שטיפת מוח... אני פשוט
מודע לדברים שלא הייתי מודע אליהם קודם... אני שמח שלא
התגייסתי... תראה מה צה"ל עשה לך... מכונת מלחמה..." שי אמר,
מסתכל בבוז על מדיו של גלעד. "עד פה... כאן זה כבר לא אתה...
אתה רצית להתגייס... אתה מקנא... שלא גייסו אותך ואותי כן...
מקנא!" גלעד החל מתעצבן. "אני?! מקנא?! בטינופת של נמושות?
אותם גברים מסכנים שצריכים לשמוע פקודות כדי לבצע החלטות של
פוליטיקאים שקרנים ותחמנים? אתה באמת חושב שלמישהו אכפת ממך
בצמרת הגבוהה? אתה באמת חושב ככה?" שי אמר, בטון שממש הפתיע את
גלעד. 'זה לא שי... זה לא הוא...' הוא ניסה לשכנע את עצמו.
"אני לא יודע מה נכנס בך... הזהרתי אותך... עלה לאוטובוס או
שאני אנקוט בכוח..." גלעד הזהיר. את שני חבריו של שי כבר לקחו
בכוח מהמקום. כרגע ניצבו רק שי וגלעד, מסביבם סצינה של קרב.
ממש קרב. שי התיישב על הארץ. "אני ממתין... בזמנך הפנוי..." שי
אמר בקור רוח ובחיוך קטן. "קום ועלה לאוטובוס..." גלעד אמר,
מנסה לדחות את הרגע שבו ייאלץ להתעמת עם שי. הוא ידע שהוא יותר
חזק משי, וגם שי ידע זאת. אך בשי נכנס מן דיבור שגלד לא הצליח
לפענח. "לא נראה לי..." שי אמר. גלעד הלך מסביב לשי, נעמד
מאחורי גבו והרים אותו מבית השחי. שי נאבק. "עזוב אותי
בוגד..." הוא צעק. גלעד סחב את שי בכוח לאורך החווה לאוטובוס
הקרוב. "אני לא בוגד... אני חייב..." גלעד אמר, ברגע שזרק את
שי לתוך אחד המושבים הפנויים באוטובוס, דמעות נוצצות בעיניו.
"אני חייב..." הוא לחש, ניגב את עיניו ויצא.

"גלעד?" נשמע קולה של שירי מהעבר השני של הקו. "כן... היי
שירי... מה קורה? לא שמעתי ממך מזמן..." גלעד ענה. הוא הגיע
לחופשה לאחר פינוי המאחז. "כן אני יודעת... קשה להשיג אותך...
בכל מקרה, אני רוצה לפגוש אותך... מה דעתך על עוד שעה,
בקיוסק?" שירי אמרה. "טוב... סבבה..." גלעד ענה.

"גילי!" שירי חייכה וחיבקה אותו. "מה קורה?" היא שאלה בחיוך.
"אצלי נחמד... וואי... את נראית טוב... מה השתנה בך?" גלעד
אמר. "לא הרבה... פשוט לא התראינו המון זמן... בוא נלך
לאנשהו..." היא אמרה. "טוב... לאן?" הוא שאל. "לא יודעת... סתם
נלך..." היא אמרה. הם התחילו ללכת. "תגידי, את עדיין עם שי?"
גלעד שאל לבסוף. שירי הנהנה לחיוב. "מה שלומו?" גלעד שאל. "אני
שמחה ששאלת... הוא לא מרגיש כל כך טוב... הוא ממש מדוכא... מה
קרה שם? הוא לא מספר לי..." שירי אמרה בהקלה. "את לא רוצה
לדעת... איפה הוא? אני רוצה לראות אותו..." גלעד אמר. אנחנו
הולכים לשם... תכננתי להפגיש ביניכם... תדברו..." שירי אמרה.
כשהגיעו שירי עזבה את גלעד ושי לבד. "שלום שי..." גלעד אמר.
"שלום גלעד..." שי ענה. הם עמדו אחד מול השני. שותקים.