האבות יושבים בבית ושותים נשים
מול טלויזיה מנוקדת בצבעי החלום הקולקטיבי
ואוזון נשרף בלחש חשמלי, לפתע
אין דבר מפתה יותר ממה שלא היה לך אף פעם
וכל דבר אחר הוא תפאורה משומשת ושולית,
אתה רוצה לשים את הקלפים על שולחן האוכל -
להטיח את הכוס והצלחת ברצפה הממורקת עד אימה
לשלוף את הבגדים הישנים אותם שמרת בארון ללא הדלת
לברוח מן הגוף חסר-החן אותו הרגת
ולצאת אל האוויר, אל המסך, אל העולם נטול-המוות
שלוטש בך עיניים מרחמות ומחייך.

האבות יושבים בבית ושותים נשים
כשהילדים מתאבדים באיטיות דמוית שבשבת
החגה על צירה היומיומי, לרגע
אין דבר מפחיד יותר מלאבד את מה שיש לך
וכל דבר אחר הוא תפאורה מופשטת ושולית,
אתה רוצה לשים את הקלפים על שולחן האוכל -
להבטיח שתהיה שם עד שלא תוכל עוד להיות
לחבק את הנפשות שנמצאות כאן כל חייך
להשאר לשבת ולדבר את המילים
שלא אמרת, לא צעקת, לא לחשת מעולם
כשהם לוטשים בך עיניים אוהבות ומחייכים.




------------------------------------------------------------

קולה הלבן של האשה שנפלה מהקומה האחת ש


מנהטן שואבת אנרגיות מטלהאסי
לנינגרד דומעת את כיפת הנשורת צ'רנוביל-אסיה
בסידני לא מכירים את חוף סידני-עלי
"וזה חבל חבל חבל....."
את שרה את זה יפה כל-כך
שבא לי לבכות את זה שאת מתה
מאז שנפלת 4/3/1977 מהקומה האחת שהיתה בגובה נורא
ובאו לאסוף אותך לשק לבן-רפואי-שצבעו-רך
שבא לי לבכות את זה שחיית פה
בעיר שלא מכירה את פרברי טהרן
את מרטין סנטיאגו
את אילנה רחמן
בעיר האחת שנמצאת בגובה נורמלי
0.2 מעל פני-הים
ולו היית פה עכשיו לו היית פה עומדת
איתי על גדת הנהר המרוקן
היית בטח שרה בקולך הלבן
"וזה חבל חבל חבל......"
מנהטן דומעת אותך
וגם טלהאסי
ולנינגרד לא מזהמת פתאום
וסידני קוראת על חוף סידני-עלי
בדף הבית של עיר שנושקת לים