רון גר בדירת חדר קטנה ברחוב שקט בתל-אביב, מהדירות המזופתות
האלו שהצבע מתקלף מהקירות, האסלה מוכתמת מחלודה וחדר המדרגות
מסריח משתן של העובדים הזרים שמשפצים את הדירה מעליו.
על הדירה המזופתת הזאת רון שילם 600$ לחודש, 600$ שעמל יום
ולילה, כמלצר בבית-קפה סמוך, כדי להרוויחם.
בדירה של רון הייתה ספה ישנה, שירש מאחיו, לאחר שזה קנה סלון
חדש, הייתה גם טלוויזיה 21" מקולקלת, שרון לא טרח לקחת לתיקון,
היא עמדה לה מאובקת כאבן שאין לה הופכין על זוג ספרי "דפי
זהב". חוץ מאלו הייתה לרון מיטה זוגית, בעצם לא ממש מיטה, אלא
מזרן שמונח על אוסף קרשים שרון חיבר ביחד עם כמה מסמרים. היו
לרון שתי ערימות בגדים בפינות מנוגדות של החדר, האחת בגדים
נקיים והשנייה כאלו שזקוקים לכביסה - לצערנו, רון לא תמיד ידע
להבחין בין הערימות וכשכבר ידע להבחין בין הערימות, הוא לא
תמיד ידע לאן לזרוק את הבגדים של יום אתמול.
אבל לרון לא היה איכפת מהצורה שבה הוא חי את חייו, הוא הרי לא
ממש חי אותם והם גם לא ממש היו שלו.
רון לא תמיד חי כך. רון היה איש מכירות מצליח מאוד בחברת
סטארט-אפ שהנפיקה לא מזמן. לרון היו כסף, דירת 3 חדרים חמודה
עם מרפסת בצפון תל-אביב, היו לו חברים טובים ואישה יפה...
וכמו כל סיפור טראגי טוב, היה זה הכל בגלל אישה- האישה של רון,
שמה היה אלה.
לרון ואלה היו חיים מושלמים, הם ניהלו אותם בבועה המושלמת שלהם
והיו בטוחים שהאהבה שלהם תשרוד הכל- היא באמת שרדה. אבל ביום
בהיר אחד, לפני כשנתיים נסעה אלה למרכז העיר להיפגש עם חברותיה
בבית-קפה קטן, החנתה את רכבה באחד הרחובות הסמוכים והלכה
לבית-הקפה. בחזרה מבית-הקפה לרכבה, פגע רכב נוסע באלה והיא
נהרגה במקום.
רון לא היה בביתו בזמן השבעה, הוא העביר את הזמן בין ישיבה על
שפת הרחוב בו נהרגה לבין בית-הקפה בו בילתה עם חברותיה דקות
לפני. רון לא הצליח לבכות. הוא ניסה וניסה וככל שניסה הצליח
פחות. הוא לא הרגיש עצב, לא הרגיש שנאה, לא כאב ולא צער. רון
פשוט לא הרגיש, כשם שהנפש שלו מתה יחד עם אלה. הוא היה נד הנה
והנה מקיף את השטח שהיה מסומן בגיר, השטח בו בילתה אלה את
השניות האחרונות של חייה. המקום בו היא חשבה את מחשבותיה
האחרונות, את המקום בו הייתה בפעם הראשונה מאז שנפגשו, בלעדיו-
לבד.
רון תהה אם חשבה עליו או אולי על מישהו אחר. הוא לא ידע אם
הדבר האחרון שעבר במוחה, הוא העובדה ששכחה לכבות את הבויילר או
אולי זה משהו שרצתה לומר לו ולא הספיקה.
רון היה בעבודה כשכל זה קרה, הוא אפילו לא הרגיש כלום במשך
היום; הוא ציפה שאם משהו נורא היה קורה לאלה ומשהו נורא באמת
קרה, אז הוא היה יודע מכך - הוא היה בטוח שמשהו בתוכו היה
קורה - הוא היה בטוח שאיזשהו קשר בלתי מוסבר היה ביניהם, קשר
מיסטי, אך באותו אחר הצהריים, כשקיבל את השיחה לה לא ציפה, הוא
גילה שקשר כזה לא היה קיים.
לאחר השבעה, רון המשיך בהרגלו ובילה את יומו בין שפת המדרכה
לבית-הקפה. לאחר שימי החופשה מן העבודה תמו ורון כבר צבר רצף
היעדרויות גדול; לאחר שמנכ"ל החברה בכבודו ובעצמו בא לבקרו על
שפת הכביש ולאחר סירובו של רון לחזור לעבודה, נאלצו לפטרו.
בינתיים שכר רון דירת חדר קטנה באותו הרחוב. בהתחלה עוד היו לו
מצבורים של כסף מעבודתו הקודמת, לאחר מכן אחיו נאלץ למכור את
רכושו של רון, כדי לכסות את חובותיו, לאחר מכן גם נאלץ למכור
את דירתו בצפון העיר, כי רון לא עמד בתשלומי המשכנתא. רון נותר
ללא דבר. רק דירת חדר קטנה בשכירות, מיטה זוגית, ספה ישנה,
טלוויזיה מקולקלת ושתי ערימות בגדים.
באחד הימים, כשעבד במשמרת יחד עם יעל, המלצרית השנייה, באחד
הרגעים המתים, בהם לא נכנס ולא יצא אף לא לקוח אחד, פנתה אליו
יעל ושאלה:"אז איך החיים מתייחסים אליך?", מבלי לחשוב יותר
מידי ענה לה רון:"כמו שתינוק מתייחס לחיתול שלו." יעל השתתקה
לרגע הביטה בעיניו של רון, כממתינה לאתנחתא של בדיחות וכשראתה
שרון מתכוון ברצינות לא אמרה מילה נוספת, התקרבה אליו באיטיות,
תוך גרירת כפות רגליה על רצפת בית-הקפה החלקה וחיבקה אותו.
רון לא הבין, הוא גם לא חיבק את יעל בחזרה.
בסוף המשמרת, רון התיישב ליד אחד השולחנות וביקש מהמלצר שיביא
לו כוס קפה. יעל שהייתה רגילה למראהו של רון מתיישב כלקוח לאחר
המשמרת, פתאום הבינה שאולי לא ממש הבינה את רון, שהוא אולי לא
סתם בחור מוזר, אלא יכול שיש משהו מאחורי התנהגותו. יעל
התיישבה לצידו של רון ביקשה מהמלצר כוס מים ואמרה:"מה?" "מה
ז'תומרת מה?' ?" שאל רון. "מה העניין אתך? כל פעם אחרי משמרת
של 8 שעות, אני מרגישה שאני מתה ללכת הביתה ותמיד אני רואה
אותך מתיישב כמו לקוח ומזמין כוס קפה, כאילו שלא שתית קפה כל
המשמרת," עצרה לרגע, חשבה והוסיפה: "עכשיו כשאני חושבת על זה,
כשאני מגיעה למשמרת ולא משנה אם אני מקדימה או מאחרת, אתה תמיד
פה לפני, כאילו שלא עזבת את המקום הזה מעולם..." "אז מה בעצם
את שואלת?" שאל רון. "אני שואלת... מה הסיפור שלך? למה אתה
מבלה את החיים שלך כאן? אין לך חברים? חברה? משפחה? תחביב
כלשהו? משהו?!?!" היא הרצינה.
רון הניח את כוס הקפה שלו על השולחן וסיפר ליעל את שעבר. יעל
בקשה לראות את המקום בו נהרגה אלה, אז לאחר שאספו את חפציהם
(בעיקר זו הייתה יעל שאספה את חפציה), הלכו רון ויעל לרחוב בו
הכל קרה, הרחוב בו רון מתגורר. התיישבו על שפת המדרכה והביטו
בכביש. רון החל מתאר את סימון הגיר שהיה על הכביש, את התנוחה
האחרונה שאלה שהתה בה. הוא סיפר לה על התוכניות שהיו להם, על
החיים הקודמים שלו ועל איך שאיבד אותם. שעה ארוכה הם ישבו שם
וכל אותו הזמן יעל הביטה בעיניו במבט מזדהה. שבר את ליבה, שרון
היה כל-כך אפאטי לנושא ושבר את ליבה הנושא עצמו. היא הרגישה
ממש קרובה אליו ושמה את ידה על שכמו... בתנופה מהירה הוא זרק
את ידה קם על רגליו ורץ לכיוון דירתו. יעל נשארה לשבת שם
לשנייה, עד שעיכלה את שקרה ומייד קמה ורצה בעקבותיו. היא
הספיקה לתפוס את ידו כשבריר שנייה לפני שהספיק לסגור אחריו את
הדלת. "תעזבי!!!" הוא צעק עליה, "איך את מעזה???" "מה עשיתי?"
היא שאלה. "אני לא יכול לעשות לה את זה! זה המקום שבו היא
מתה!" הוא אמר בטון רם. "אני בסך הכל רציתי לתת לך חיבוק, רק
ניסיתי לעזור." אמרה ושיחררה את ידו. "אל תעזרי! אני לא צריך
ממך כלום!" הוא הוסיף. "ומה תעשה, תמשיך להתבוסס בכלום שלך?!
בדירה המזופתת שלך?!" הרשתה לעצמה לומר אחרי שחטפה מבט פנימה,
"תראה איך אתה חי! זה לא חיים זה! זה המוות עלי אדמות. אתה כמו
זומבי, מתהלך בשכונה ללא מטרה. תעזור לעצמך! תן לי לעזור
לך..." היא אמרה וקולה החל לרעוד, "תן לי להראות לך שהחיים לא
נגמרו, שיש בשביל מה לקום בבוקר..." "מה בכלל את יודעת? את
ילדה קטנה, לא עבר עליך יום רע אחד בחיים שלך" הוא נזף. "אולי
בזכות זה יש לי מה להציע, אולי מה שחסר לך זאת טיפה של
תמימות?!?" היא גערה בו. רון עצר לרגע וחשב, הוא לא היה בטוח,
מצד אחד הוא רצה שתעזוב אותו ותשאירו לבדו, אבל מצד שני הרגיש
שהוא רוצה שתישאר... הרגיש, הוא פתאום הבין שהוא הרגיש משהו,
הוא לא סתם רצה דבר כזה או אחר, הוא הרגיש שהוא צריך. במחשבה
הזאת הוא פתח את דלת ביתו לרווחה ופסע שני צעדים לאחור.
יעל נכנסה פנימה, הסתכלה סביבה, והחלה נעה לכיוונו של רון. רון
הסתובב והלך לכיוון הספה, התיישב עליה, הדליק סיגריה וטמן את
ראשו בידיו. יעל התיישבה לידו, הניחה את חפציה על הרצפה והחלה
מלטפת את גבו. רון הביט בעיניה, היא בהתה בעיניו, היא התקרבה
לכיוונו לאט-לאט ונישקה אותו. רון נישק בחזרה. יעל לחשה
לו:"אני רוצה אותך..." הם עברו למיטה.
באותו השבוע יעל ורון סיימו את המשמרות ורצו לדירתו. בשבוע
שלאחר מכן יעל גילתה שהיא כבר לא עובדת במשמרת עם רון ושרון גם
לא מגיע לעבודה ולא נמצא בדירה. היא פנתה לבעל בית-הקפה לשאול
אם הוא יודע דבר בעניין, הוא כמובן אמר שלא. לאחר מספר ימים,
הגיע לבית-הקפה בחור שהזכיר את רון במראהו, התיישב ליד השולחן
והזמין כוס קפה. כשיעל הגישה לו את כוס הקפה, הוא שאל אם היא
יודעת היכן רון. יעל השיבה בשלילה כמובן. "אז אתה מכיר אותו?"
היא שאלה. "כן, ניתן לומר שאנחנו מכירים כל החיים..." הוא ענה.
"אני מצטערת, הוא כבר שבוע לא בעבודה, כנראה עם המשפחה שלו, או
משהו שכזה..." יעל הוסיפה. "כן, אני יודע שהוא לא היה בעבודה
השבוע, אבל הוא קבע איתי היום בבית-הקפה. חוץ מזה שאני המשפחה
היחידה שנותרה לו, אז אם הוא היה איתי, בטח הייתי יודע."
"אה..." אמרה יעל כמבינה גדולה, "אתה אח שלו?!?!". "לא," השיב,
"אין לא אח, אני הדוד שלו, אלון." "מוזר..." אמרה יעל בלחש
והסתובבה לכיוון המטבח. לאחר כחמש דקות, יצאה יעל מהמטבח, ללא
הסינר ועם תיק הצד שלה ולא חזרה לבית-הקפה לעולם. |