שבת 04 ינואר 2003,
03:33 לפנות בוקר

הגעתי עכשיו הביתה, הדלקתי את הדוד החשמלי, הפלתי ממני את
הג'ינס המלוכלך ואת החולצה המיוזעת אל הרצפה, את הסריג שהסריח
מתערובת לא ברורה של "נוזלים גופניים" ועשן סיגריות, שהיה מונח
בידי, זרקתי ישירות לסל הכביסה. ירדתי לסלון הכנסתי את הדיסק
"מוניקה סקס/ פצעים ונשיקות" ל-DVD, הוא כמובן התחיל לנגן אותו
מייד כשזיהה אותו כדיסק של מוזיקה (אני מעריך את המהנדס שלו,
שחסך ממני את הלחיצה על כפתור ה-play), הוצאתי את המחשב הנייד
מהתיק וגיליתי שברוב הבלותי שכחתי את הספק במשרד, מה שהשאיר לי
כשעתיים ו-17 דקות של זמן עבודה. הנחתי את המחשב על שולחן הקפה
המרובע (שקניתי ב IKEA, אחלה שולחן!), הדלקתי לעצמי סיגריה,
הפלתי את המצית על השולחן בצורה מאוד לא אכפתית והתחלתי להקליד
את הסיפור.

(השיר "עוד פעם" התחיל מתנגן ברקע)

אפשר לומר, שהכל בעצם התחיל לפני חודש או שניים; יצאתי עם אריק
ל"גת-רימון", הדאנס-בר האהוב עלינו לאחרונה. כרגיל אספתי אותו
מהצומת ליד הבית. הוא, מסכן, עמד שם כמו שלגון ורעד, "יופי
באמת!!!" הוא אמר ברוגז-ציניקני, "כבר עשר דקות שאני קופא פה
למוות!" "אתה מחכה לי עשר דקות?!?" שאלתי בלא ציפייה לתשובה.
"לאאאא, אני מחכה רבע שעה! אני רק קופא בעשר דקות
האחרונות!!!", הוא השיב באותו הטון. אריק סגר אחריו את הדלת
והתחלתי לנסוע, הדלקתי לו מזגן על חימום, כדי שיפשיר ואמרתי:
"טוב, סליחה, היו פקקים בטיילת, אני אקנה לך בירה..." "תהפוך
את זה לטקילה ואני אחשוב על לסלוח לך!", המשיך. אז כבר ידעתי
שיהיה בסדר.

("180" עכשיו ברקע, אני אוהב את השיר הזה. אני מאוד מתחבר
אליו. אבל, נחזור לסיפור).

נסענו ל"גת" וכרגיל המתינה לנו הנחה בכניסה מאורנג'. השעה
הייתה בערך 00:15, נכנסנו פנימה אחרי שהמאבטח מישש לנו את התחת
לוודא שאין לנו נשק מוסתר. חשבתי לעצמי, איזה מסכן, כל הלילה
(או לפחות שעה-שעתיים) הוא עומד בכניסה וממשש לגברברים צעירים
את התחת וכשסוף-סוף מגיעה איזו כוסית, אז אותה בודקת המאבטחת.
איזו זיין של עבודה... אלא, כמובן, אם הוא אוהב זיין, אם אתם
מבינים למה אני מתכוון... בכל-אופן, נכנסנו פנימה, ניגשנו ישר
לבר כדי להתחיל את הערב כמו שצריך. הזמנתי שתי טקילות "Quervo
Gold" ושתי בירות "Leff Brune", הקפצנו את הטקילות, שילמתי
לברמנית היפיפייה (איירין שמה, אני חושב) והשארתי טיפ נדיב;
אחרי הכל, היא התייחסה ממש נחמד, למרות העומס על הבר. ניגשנו
לדלפק הבנוי על אחד העמודים התומכים, אריק הוציא סיגריה,
הוצאתי לו מצית (סתם, כדי לפנק), הדלקתי, הוא התקרב, פמפם,
הנהן לאות תודה ונשף את העשן כלפי מעלה.

נמאס לי מהדיסק, החלפתי ל"Beck/Sea Change", העברתי ישר לשיר
מספר חמש: "Lost Cause" הרשו לי לצטט שורה מדהימה:
"I'm tired of fighting,
I'm tired of fighting,
fighting for a lost cause".

סיימנו את הבירות, נכנסנו לרחבה הגדולה והתחלנו לקפץ. לאחר כמה
שירים חביבים, תפסתי בזווית העין בחורה, חמודה שמפזזת לה בצורה
ממש יפה. שיניתי את זווית הראיה שלי; היא לבשה מכנס שחור צמוד,
לפלג גופה העליון הייתה מוצמדת חולצה, שבאור הזה נראתה אדומה,
החולצה הייתה בעלת כתף אחת (ימנית) וחשפה בצדה השמאלי את חזיית
האיקס השחורה שהייתה לה מתחת. בהיתי כך בבחורונת כדקה עד
שהחלטתי לגשת אליה. באמצע הדרך, ראיתי שניגש אליה מישהו לבוש
במיטב מחלצותיו (חולצה מכופתרת לבנה, שהוא דאג להשאיר פתוחה
בחלקה העליון כדי לחשוף את חזהו החלקלק ומכנס קורדרוי גס בצבע
כהה), לחש (טוב, אז אולי צעק) לה משהו באוזן, היא צחקה, חיבקה
אותו והרביצה לו נשיקה עצבנית. במקום בו עמדתי, עשיתי סיבוב של
180 מעלות וחזרתי לאריק. הוא מצידו עמד שם וגיחך, כשהגעתי אליו
הוא אמר בחיוך לא מנחם: "לא נורא, הבירה הבאה עלי!".

תסלחו לי, פתאום אני מרגיש, שהלזניה מארוחת ערב שבת אצל אמא,
לא מטיבה עימי. איזה יופי שיש לי מחשב נייד! אפשר להמשיך לכתוב
גם בשירותים.

המשכנו לרקוד. כעבור זמן מה, תפסה את תשומת ליבי עוד מישהי,
התחלתי לצבור כוחות נפשיים, "לגמתי" את השאכטה האחרונה
מהסיגריה, זרקתי על הרחבה, כיוונתי את הרגל למעיכה וכשהרמתי את
הראש, הבנתי שאני כבר יכול להדליק עוד אחת. כן-כן, שוב תפוסה,
שוב על-ידי מכופתר שמשוויץ עם החזה שלו, לפחות לזה לא היה
קורדרוי.

סימנתי לאריק, שהגיע הזמן לחזור לבקר את איירין הברמנית...
ברמנית... ברמנית... איזה טיפשי זאת המילה ברמנית, זה הרי
לומר: אישה שהיא איש-בר, שזה בעצם לומר טרנסווסטיט-מנותח שעובד
בתור מגיש משקאות... אז הלכנו לברמנית והזמנו עוד בירה.
עישנו עוד שתי סיגריות וסגרנו את הערב.

חזרתי לסלון ולמוסיקה, רגוע, שקט ומרוכז. הדלקתי עוד סיגריה.

בינתיים הזמן עבר ואריק נשלח מטעם החברה לשבועיים באיזה חור
במדינה קטנה (יחסית) שהשתחררה לאחרונה מאיחוד קומוניסטי ומנסה
להתפתח. לצערו של אריק, ניחוחות ודרכי הק.ג.ב. עוד לא עברו
ממנה ולכל מקום שלא הלך, הוא הרגיש שמישהו מכוון אליו רובה
צלפים, או מכין את החבל הדק לחנוק אותו, אם יגיד או יעשה משהו
שלא ימצא חן בעיני "ממשלה". הוא גם סיפר לי בטלפון, שכשירד
מהמטוס והגיע לביקורת הדרכונים פתחו לו את המזוודה וכשגילו שם
קופסא קטנה עם אבקה לבנה בתוכה, הם תחבו לתוכה אצבעות, טעמו
אותה וצעקו עליו בטון מתנשא:
"Ah! Cocaina!!!!! You are drug dillar!"
ולך תנסה לשכנע סוכן ק.ג.ב. לשעבר בגובה ורוחב של שני מטרים,
שבטוח שהוא תפס אותך על חם, שזה בעצם טלק לרגלים, כי יש לך
פטריות...

(Beck נגמר, החלפתי ל"ארקדי דוכין/ להרגיש")

אחרי כשלושה שבועות, אריק חזר (מסכן, תקעו אותו שם שבוע נוסף),
מאז החברה דואגת שנציג מהקונסוליה הישראלית ילווה אותנו במעברי
הרשויות באותה ארץ. הוא חזר ביום שלישי ה-31 בדצמבר 2002.
בשבוע שקדם לכך ניסיתי בכל כוחי למצוא דייט שיוביל אותי לדייט
נוסף בערב ראש השנה האזרחית (להלן - " שנ"א"), נרשמתי לאתרי
הכרויות, ביררתי עם חברים, אבל כלום! חוץ משתי בחורות שדיברתי
איתן בטלפון, קבענו להיפגש, כמובן לא שתיהן ביחד ושתיהן
ביטלו (שוב, כמובן לא ביחד) בתירוצים שונים ומאז לא שמעתי מהן.
אריק הציק לי בSMSים וICQים מיום ראשון של אותו שבוע שהוא
חייב-חייב ליהנות ביום שלישי, כשהוא חוזר ושואל אותי כל הזמן
לאן הולכים? , אז נכנעתי לו ואמרתי שנלך לפאב הקבוע שלנו,
אמורה להיות בו מסיבה מקסיקנית נחמדה.

הלכנו למסיבה בפאב, התיישבנו על הבר, הברמנים המוכרים איחלו
שנ"א טובה ולחצו את ידינו (הרגשתי טוב עם זה שמכירים אותנו
שם), הזמנו סיבוב "מזקאל", אני אפילו לקחתי את התולעת. מורן
ה"ברמנית" שאני דלוק עליה כבר זמן-מה, הזמינה אותי לסיבוב נוסף
לכבוד התולעת, כאילו שזה לא הספיק לשלב כל-כך מוקדם של הערב.
אבל, כשנותנים לך - תיקח... לחיים! כדי שלא אשב על הבר בלי
משקה ביד, הזמנתי בירה מקסיקנית (כשאתה ברומא...) וקסדיה עם
עוף (שבדיעבד רק דגדגה לי את הקצה של שסתום הקיבה). השעה הייתה
כבר 23:00 ועומר וגיל הצטרפו אלינו לחגיגה, אני כבר הייתי
במרגריטה שאחרי הבירה, שני ה"מזקאל"ים והשנאפס-ספרייטים שחילקו
שם על ימין ועל שמאל. עיניי צפו על שתי בחורות ומבלי להלאות
אתכם בצעדים עצמם, ניגשתי לאחת ושאלתי אותה אם אפשר להזמין
אותה למשקה, היא ענתה שהיא לא שותה אלכוהול, אז ניסיתי שוב
ושאלתי אם תרצה משהו אחר; היא מצאה תירוץ אחר שלא טרחתי להקשיב
לו - ויתרתי. עברתי לשנייה והצעתי את אותה הצעה, היא בתגובה,
חייכה, אמרה לא תודה והציגה בפניי את גב ידה - הבחורה הייתה
קוסמת, על אחת האצבעות שלה הייתה טבעת זהב עגולה ופשוטה שלא
הפסיקה לנוד מעלה-מטה, כאילו מסמנת משהו שהייתי צריך להבין,
חוץ מאשר ה"לא תודה". למען האמת היא יצאה בסדר, אני סתם
ממורמר.

ארקדי נמאס, שמעתי את הדיסק הזה מאות פעמים, חוץ מזה הוא גורם
לי לבכות.
התשובה:"Alanis Morissette/Jagged Little Pill".

23:59:50... "עשר!, תשע!, שמונה!..." כולם התחילו לספור
בשאגות, אני לא ספרתי, רק דילגתי במבטי בין כוס המרגריטה, מורן
ה"ברמנית", אריק, עומר, גיל וחוזר חלילה, "ארבע!, שלוש!,
שתיים!..." הבעתי שוב את המשאלה שאני מביע כל שנה; שבפעם הבאה
אני לא אהיה לבד בערב השנה החדשה, "אחד!!! אפס!!!!", הפאב
השתתק, עומר קפץ עלי, חיבק אותי ואת אריק נישק אותנו על הלחי,
מסכן, גם לו אין אף אחת והוא גם לא יכול להיראות מבואס בפומבי.
לא נרתעתי ממנו, שידחיק, אם זה עושה לו טוב. הגנבתי מבט למורן,
היא נענעה את אגנה לקצב המוסיקה, כשראתה שאני מסתכל, נתנה חצי
חיוך, הרימה גבות והצביעה מהמותן לכיווני, כבשאלה אם אני רוצה
משהו מהבר, הנעתי עדינות את ראשי מצד-לצד לשלילה; היא הורידה
את הגבות, השלימה את חצי החיוך לאחד מלא ופינתה עצמה ללקוחות
אחרים. אם רק הייתי יודע שאין לה חבר... אולי אפילו אם, סתם,
לא הייתי יודע שיש לה אחד כזה... גיל עזב מייד אחרי (כנראה
שהוא לא הרגיש בנוח, או שבאמת היה לו שיעור מוקדם באוניברסיטה
ביום רביעי), נשארנו שלושתנו עד בערך 02:30.

("Hand In My Pocket")

כשיצאנו, כבר הרגשתי פיכח לחלוטין, אך עם בחילה מאיימת, הורדנו
את אריק בבית, נכנסנו לכוס קפה/ מים והמשכנו בדרכנו, לאחר
שעומר הספיק להירדם על הספה של אריק. הורדתי את עומר בכביש
הראשי; לא היה לי כח נפשי או ריסון בטני מספק, כדי לעשות את
הדרך הפתלתלה לרחוב הפנימי בו הוא גר. המשכתי לביתי ברעננה,
כשמידי פעם כמעט ובורחת לה איזו פליטה ספוגה באלכוהול, אך
בסופו של דבר הגעתי הביתה ללא "תקלות" למיניהן, לקחתי את הדלי
מהמרפסת הצבתי אותו ליד המיטה והכנסתי את עצמי לתוכה במהירות.
בבוקר (09:00) התעוררתי מצלצול הטלפון, ניתקתי במהרה, שלחתי
SMS לבוס שאני לא מגיע לעבודה, קיללתי את עצמי על הכאב המפעפע
בראשי ותחבתי אתו לתוך הכר, נרדמתי תוך שתי שניות בערך.
התעוררתי שוב בסביבות 14:00, לשמחתי ללא כאב הראש. בשעה 17:00,
אחרי ארוחת בוקר (צהריים), של דליפקאן עם חלב שעוד מעט פג
תוקפו התקשרתי לאריק לשאול איך הוא מרגיש. הוא היה בסדר ושאל
אם הולכים "לקפוץ" (לרקוד - באריקית מדוברת) ביום שישי. כמו
תמיד, כשאני לא נוסע לסופ"ש, אני מנסה לסגור את התוכניות לאותו
סופ"ש כמה שיותר מוקדם. אישרתי את השתתפותי על הרחבה.

("Head Over Feet" עכשיו ברקע, מדבר בעד עצמו:
"You've already won me over, in spite of me,
and don't be alarmed if I fall, head over feet,
and don't be surprised if I love you for all that you are.
I couldn't help it, it's all your fault")

נסענו שוב ל"גת-רימון", התחלנו שוב את הערב עם טקילה טובה,
בירה איכותית וסיגריה מזוויעה. עלינו על הרחבה, צפינו ברוקדות
סביבנו, לקראת 02:30 ניגשתי למישהי ושאלתי אותה אם אפשר לומר
לה 10 מילים, היא נראתה סקרנית ושאלה מהם. "את רוקדת ממש טוב!
אפשר להזמין אותך למשקה... סימן שאלה" אמרתי בעודי סופר את
המילים בעזרת אצבעותיי. היא חייכה ואמרה שהיא לא יכולה לשתות
אלכוהול, זה עושה לה לא טוב (ring any bells?!?!), ניסיתי בכל
זאת: "אולי מים?" שאלתי. "מים זה מעולה!!" היא ענתה והמשיכה,
"אבל אני לא מפסיקה לרקוד". חייכנו אחד לשנייה והלכתי לאיירין
לרכוש מקבוקי מים. חזרתי לאותה "חברה", הגשתי לה את הבקבוק
מאחור, בליפוף היד מעבר למותנה, נזהר שלא לגעת. היא סובבה את
הראש, חייכה, אחזה בבקבוק, לא שחררתי, היא הסתובבה, אמרתי
בעודי מושיט את היד השנייה ללחיצה:"דורון", "יעל" היא ענתה.
עזבתי הבקבוק והמשכתי לקפץ. היא גם המשיכה, והתקרבה אלי טיפה,
שוב נזהרתי שלא לגעת. בסביבות 03:00 החלטנו לקפל רגלינו ולחזור
הביתה. ביקשתי מאריק את מכשיר הסלולארי שלו, כי את שלי השארתי
ברכב. פניתי אל יעל בין השירים ושאלתי אם יש מצב שאני אתקשר
אליה מתישהו. היא חייכה וענתה: "היה יכול להיות מצב, אבל יש לי
חבר", עצרה לשנייה, פתחה את עיניה רחב והמשיכה, "אבל תודה על
המים!", חייכתי, "בבקשה..." עניתי חלשות (יחסית), בעודי חושב
מחשבות זימה של רצח. הסתובבתי, סימנתי לאריק שהולכים ויצאנו.
בדרך לבית של אריק לא ממש דיברנו, הוא הבין שאני בבאסה. הורדתי
אותו בצומת ליד ביתו והמשכתי לנסוע.

התקשרתי אליו אחרי שתי דקות:"כןןן!" הוא ענה, אפשר היה לשמוע
את החיוך על פניו. "אריק..." אמרתי. "כןןן?!?", הוא משך. "בפעם
הבאה שהולכים לגת...", המשכתי, "לובשים חולצה מכופתרת!".