"נתקעתי. הפיאט המזדיינת לא מתניעה. כשאתה שומע את ההודעה
תחזור אליי מהר לפלאפון", תמיד כשצריכים אותו הוא לא זמין, בטח
באמצע זיון עם ההיא שהוא סיפר לי עליה, ג'ינג'ית עם חזה ענק,
תמיד יש להן חזה ענק לג'ינג'יות האלה. כן אני מקנאה. אני מביטה
דרך החלון, העליות האלה של ירושלים הורגות אותי, ורק אליו אני
יכולה לזעוק לעזרה. "טוב שנשארנו ידידים" אני ממלמלת לעצמי,
אחריי שנתיים וחצי חייב לצאת מזה משהו. שלמה שר לי באוזן, על
מישהי שמשאירה לו פתקה על המקרר "אותך אני אוהבת", גם אני
הייתי משאירה פתקאות כאלו אם היה לי למי. מנסה שוב להתניע,
מסובבת את המפתח לוחצת קלאצ' וכוס אמק עם המכונית הזו. אני
מגביהה את שלמה ששואל אותי "איזו מן אשה אני אוהב?" אני לא
יודעת שלמה, באמת שאני לא יודעת.

אני מחליטה לצאת מהאוטו, פותחת את הדלת ואיזו הונדה חותכת לי
את הדלת במהירות של 120 קמ"ש, טוב שרק פתחתי את הדלת ולא יצאתי
החוצה אחרת כבר לא הייתי כאן. היא עוצרת בחריקה בשולים, אני לא
מבוהלת רק קצת עצבנית, יוצא ממנה איזה גבר עטוף במעיל כחול
ארוך וטורק את הדלת שלו. מתקדם אליי במהירות "רק שלא ישאל אם
אני בסדר כי אני בסדר" אני שוב ממלמלת כששלמה כבר אומר "לא
אמרה לי תלך, לא אמרתי אחזור ימים כאלה.." אני קוטעת אותו
ומכבה את האוטו, פעם ראשונה שאני מכבה ככה את שלמה. "את
בסדר?!" שואל אותי הקול המתנשף, אני מסובבת אליו את הפנים
ומחייכת, "מה את מחייכת- את לא שפויה,יכולת למות עכשיו!" הוא
מביט בי ושותק. גם אני שותקת. מי ישבר ראשון? אני שוב מחייכת.
הוא מפנה אליי את הגב "מטורפות הנשים האלו - מי נתן להן
רשיון..." נכנס להונדה המפוארת שלו (בטח של אבא שלו) ודופק
יציאה. אני סוגרת את הדלת ומנסה להתניע, הנה זה בא - יופי,
"נוסעים הבייתה שלמה" אני צוחקת, שמה אותו על repet ויוצאת
לכביש.

"רק תיקח ממני את הפיאט הזו, תמכור לחלקים מצידי, אני יותר לא
נוהגת בגרוטאה הזו" אני צועקת על המענה קולי של האקס שלי "ולא
מעניין אותי אם אתה באמצע זיון, תחזיר לי כבר טלפון חתיכת
מפגר".
נס, סיגריה, זה מה שאני צריכה עכשיו. מוציאה את קופסאת העץ,
ומתחילה לגלגל לי ג'וני ארוך ועבה שיספיק לסובב אותי לגמריי,
ואז טלפון. "תודה באמת שאתה מחזיר לי טלפונים, בגלל הזיון שלך
כמעט נהרגתי" עניתי בסולידיות, "קיבלת את ההודעות שלי?" שתיקה.
"הלו? מה אתה משחק איתי משחקים עכשיו?" אני כבר מתחילה להתעצבן
ואז עונה לי מהצד השני קול זר "אני חושב שיש לך טעות, אני
מתקשר כי רציתי לדעת אם את בסדר. אני מההונדה, לקחתי את המספר
רכב שלך כדיי לשאול אם את בסדר." אני מנסה להיזכר, הסיגריה
המגולגלת קצת מערפלת אותי ואז אני נזכרת "אה... אתה עם המעיל
הכחול. אני בסדר תודה. אני מצטערת פשוט חשבתי שזה האקס שלי
ו.." ממש אין לי כוח שזה יתחיל איזה סיפור אהבה קיטשי "עזוב
הפיאט היא שלו, ממנו, ו.. לא חשוב- תודה בכל זאת." שוב שתיקה.
"אתה מאלו שלא מדברים?" אני שומעת אותו צוחק. "לא- האמת היא
שכשראיתי אותך מחייכת אחריי שיכולתי לדרוס אותך למוות, התמקדתי
בעיניים ו... רציתי לשאול אותך אם יש לך משהו מעניין לעשות
היום בלילה... לא שאני מתחיל איתך- ז"א אני כן, אבל לא בקטע
כזה... אנחנו פשוט כמה אנשים שאוהבים לעשות חיים- ואם בא לך
להצטרף לכמה שעות של הנאה אז.. פשוט העיניים שלך והשפתיים..
אני יודע שזה נשמע קצת... " קטעתי אותו, "תשאיר לי את הטלפון
שלך" שוב הוא צוחק. "בסדר תרשמי- " אני רושמת את המספר על
הפילטרים שקניתי בצפת "אה ודרך אגב, אני מעיין" שם יפה יש לו
"טוב אני אחזור אליך, ביי". אני מנתקת ושוב טלפון- הנה הוא
נזכר להתקשר "איפה את? את בסדר? קרה לך משהו?" אני מחייכת
לעצמי "לא מותק, לא קרה לי כלום. איך הייתה הג'ינג'ית?" שתיקה.
"בסדר. האמת שלא משהו, אבל את בסדר? שמעתי את ההודעות ו.." אני
מקשיבה לו ומגלגלת עוד סיגריה "אל תדאג. רק תשים את הפיאט
למכירה" קמה מהכורסא ונכנסת לשירותים "אני אשים. אבל את בסדר?
היית נשמעת עצבנית בהודעות..." מורידה את המכנס והתחתון
"וחשבתי שאוליי קרה לך משהו, את רוצה שאני אבוא?" מתחילה
להשתין "לא אל תבוא. אני עוד מעט יוצאת" מנתקת. מנגבת, מורידה
מים, נכנסת לאמבטיה שוטפת ידיים וחוזרת לסלון. "איפה הפילטרים
האלו..." מוצאת אותם מוחבאים בתוך הכורסא, מוציאה אחד ומשחילה
לסיגריה, מעשנת ונרדמת.

אחריי שעה אני מתעוררת למשמע הפסקול של "ארמגדון"- קיטש- נכון,
אבל תמיד הוא גורם לי למשהו בלב. כל הבית הפוך, איפה שמתי את
הטלפון שלו... אני מתחילה לחפש ונזכרת שעישנתי את הפילטר עם
המספר, נו טוב it wasent ment to happen. הולכת למטבח ומוציאה
את חבילת העוגיות של "משהו משהו" ממולאות בקרם שוקולד, מתחילה
לנשנש ושומעת את ההודעות בנייד. "מה שלומך? זה מעיין- רק רציתי
לדעת אם את באה היום..." ישר חזרתי להתחלת ההודעה לשמוע את
המספר, וחייגתי.

"כן? " ענה לי הקול המתוק שלו- כשברקע הוא שומע גלגל"צ דיווחי
התנועה, "מעיין? מה שלומך? אתה רוצה לתת לי את הכתובת?" שוב
הוא צוחק. למה הוא צוחק כל הזמן?

הגעתי לרחוב הצבר 200 בגילה, ירושלים. הקשתות האלו, מוכרות לי
עד כאב, ריח הגשם, הרוח שמלטפת את האבנים בקשת הגבוהה שמעליי,
כאילו אני נכנסת למין מבוך. אני עולה לקומה שניה, דירה 13, כמה
מפתיע. דופקת בדלת, פותחת לי את הדלת בחורה צעירה מתולתלת,
מחייכת אליי "אני סיגל" היא אומרת לי. השם שלה מתנגן בי. "אני
באתי למעיין" אני עונה לה, ונכנסת. הבית מעוצב כמו מאיזה חלום
רחוק, "הייתי פה פעם" אני אומרת לעצמי בשקט- כנראה שלא מספיק,
"מתיי היית פה? " סיגל שואלת אותי ומביאה לי כוס תה "לא, מוכר
לי הבית, עזבי." היא מחייכת ומושיבה אותי על ספה של שניים
ורודה כהה, לידה יש עוד ספה של שניים ירוקה. אני שותקת והיא
מחייכת. ואז נכנס מעיין לסלון, "נראה טוב" אני חושבת לעצמי
ומרגישה כאילו שוב שומעים אותי "תודה" הוא אומר ומתישב לידי,
מה הולך פה? איך הוא שומע את המחשבות שלי? "תודה שבאת" אני
נושמת לרווחה. אני שותקת, והוא שוב צוחק,"יש לי שאלה " אני
פונה אליו, "למה אתה כל הזמן צוחק?" הוא שותק.

אחריי 4 בקבוקיי יין אמרטו ולפחות איזה 8 ראשים גדולים, כבר
התהפכתי לגמריי. הרגשתי את כל הצחוק של מעיין וסיגל מהדהדים
בחדר, שיכורים לגמריי ואני משוחררת יותר מתמיד. כאבה לי הבטן
כל כך מרוב צחוק, ונשענתי על סיגל שחיבקה וליטפה אותי. הרגשתי
איך מוסרות מעליי שכבות שכבות- מעיין פורם לי את החולצה, סיגל
מדביקה את השפתיים שלה לכל מקום אפשרי. "זהו" אני אומרת לעצמי
"סוף סוף אורגייה כמו שצריך". נכנסנו לחדר השינה ולא יצאנו משם
עד הבוקר.  

שולחן עגול, שלושה ספליי קפה ענקיים, שתיי קופסאות סיגריות של
מלבורו לייט, אחת של מלבורו. סיגל ומעיין שותקים, ואני מחייכת.
הם נראים לי צעירים בהרבה ממה שהם היו אתמול. נמוכים יותר,
רזים וחלקים יותר, אני יכולה להישבע שהשדיים של סיגל קטנו. הם
מביטים בי, מביטים אחד בשני ומחייכים. עכשיו אני שותקת. על מה
הם מחייכים לעזעזל? "מה?!" אני שואלת אותם "כלום" עונה לי
מעיין בחיוך. "את רוצה לאכול משהו? "סיגל שואלת, "לא אני צריכה
לזוז עוד מעט", הם שניהם מחייכים שוב "חבל". פתאום אני שמה לב
שגם הקול שלהם השתנה ונהיה רך יותר, גבוה יותר, מה הולך פה.

אני קמה מהשולחן, לוקחת את הג'קט "היה לי ממש כיף" אני מחייכת
אליהם "גם לנו" מעיין אומר ופותח לי את הדלת, כשאני חצי רגל
בחוץ הוא נושק לי על השפתיים, מקרוב יש לו עיניים של ילד,
ואומר "אנחנו אנשים שנולדים זקנים וכל יום הופכים לצעירים יותר
עד שאנחנו מתים תינוקות" הוא מחייך, אני נבהלת ובורחת משם.

עולה מהר מהר במדרגות, מגיעה לדירה ומנסה לפתוח את הדלת,
ומישהו מסובב לי את המפתח מבפנים, הדלת נפתחת ואני כבר מוכנה
עם הגז מדמיע שלי ביד  "מה יש לך ? את מטורפת?!?!?!" זה האקס
שלי. אני נרגעת. "איפה היית? למה את לא עונה לנייד שלך?" אני
מחבקת אותו חיבוק גדול וכמעט בוכה. "תגידי את נורמלית? מה יש
לך? את בוכה?!?! מה את בוכה? בגלל הג'ינג'ית?" אני מתחילה
לצחוק, כזה מפגר, אני מדביקה לו נשיקה על הלחי והולכת לכיוון
חדר השינה "עבר עליי יום ארוך מותק, אני נכנסת לישון" אני
נכנסת מתחת לשמיכה מתכרבלת "את בטוחה שהכל בסדר?" אני מובילה
את היד שלי אל מתחת למכנסיים והתחתונים "אל תדאג, סתם מהרגעים
שאני נשברת בלי סיבה" זה באמת קורה לי הרבה. "דרך אגב, מכרתי
את הפיאט אבל הוצאתי לך את הקלטת של שלמה" הוא מנגן לי על
הגיטרה את "הימים שלנו" של היהודים, אני מחייכת לעצמי ואומרת
בשקט, בשביל שהוא לא ישמע "אני חולה עליך" שלא יחשוב שאני
עדיין אוהבת אותו, "שמעתי את זה" אני שומעת אותו צוחק,
והאצבעות שלי מלטפות אותי עד שאני נרדמת.