הגעתי לנווה שאנן בלילה, כמה שעות אחרי..
במדרחוב עצמו, היכן שארע הפיצוץ השני, היו רק כמה אנשים בודדים, שעמדו סביב
הנרות והסתכלו, וגם כמה רכבים וצוותים של תחנות טלוויזיה, שכבר היו בשלבי
התקפלות או סיום השידור.. היה שם גם אדם אפריקני שלא פסק מלהתייפח.. הוא רכן
על יד הנרות, ראשו מורכן, וקול בכיו אינו חדל.. מעליו, מעל תריס החנות המוגף,
היו מודבקות אותיות צבעוניות, מקושטות במדבקות של עצי מולד, שיצרו את הכתובת-
happy new year
כשפניתי לעבר המקום בו היה הפיצוץ הראשון, תפסתי לפתע כי אף אחד אינו ניגש
אליו, וכי הוא בודד לחלוטין עם הכאב שלו.. הסתובבתי וחזרתי אליו.. הוא בכה ללא
הרף, כמו ילד קטן, בכי של צער ושל התפרקות גם יחד.. נעמדתי לידו ולא ידעתי מה
לעשות..איך לנחם אותו..
הבנתי כי אין שום דבר בעולם שאוכל לומר על מנת לשפר את הרגשתו ופשוט הנחתי את
ידי על כתפו וליטפתי אותו.. גם אני התחלתי למשוך קצת באף..
כעבור דקות ארוכות הוא רכן שוב, פלט בקול חלש ושבור- i love you..
כשהוא כמעט מלטף את הנרות ופנה ללכת משם בצעדים כושלים..
הוא אפילו נפרד ממני לשלום ואני החזרתי לו פרידה בקול רועד..
כשהוא נעלם בפינת הרחוב החלטתי ללכת אחריו.. כל כך רציתי לגשת אליו ולדבר
איתו.. אפילו לתת לו את מספר הטלפון שלי ולהגיד לו שיוכל להתקשר מתי שירצה..
פסעתי אחריו אך בשלב מסוים נעצרתי.. לא ידעתי אם אכן כדאי לעשות זאת.. הבטתי
אליו, פוסע באיטיות, ובצעדים כושלים, אל תוך חשכת הרחוב..
באותו הרגע הוא נדמה בעיני כאדם הבודד ביותר בעולם כולו..
הסתובבתי והלכתי אל האתר השני אך שם כבר לא היה אף אחד.. רק כמה נרות בודדים
ומטאטא מונח לפניהם, כמין מיצג עלוב ועזוב לאזור כולו ולאלו המאכלסים אותו