הם אומרים לך שיום אחד תהיה סופר. נהיו כולם מורים לספרות
פתאום. אתה כותב טוב, זורם ונכון, הם אומרים. יש לך רעיונות
מקוריים ופואנטות חדות. החומר שלך ראוי ובטוח שאיזה מו"ל יפרסם
אותך כי בעצם אתה כזה קונצנזוס שזה לא סיכון. וחוץ מזה, מה
איכפת לך? זה לא כאילו אתה יורק דם בשביל זה. סך הכל כתיבה.
היום מבקשים ממך ומחר אתה מביא סיפור מודפס בשלושה עמודים חתום
בעט נובע שקיבלת לבר מצווה. אתה גם אוהב להקריא את הסיפורים
שלך, אוהב את תשומת הלב. לא יכול להיות שלא תהיה סופר, מה שלא
תעשה. גם אם תהפוך לכורה פחם בהרי הקוקז עדיין יפרסמו כתבות
שלך ב"טבע הדברים", כי זה אתה. אתה מכור לזה, לא יכול לחיות
בלי זה. וגם אם אתה מכחיש אתה יודע שזאת האמת, שחור על גבי לבן
עם שורות כחולות.  ככה הם אומרים. הם אומרים שאתה יודע. שאתה
מדחיק, משתיק, מעלים, מוחק, דוחק, סוגר, נועל ולא פותח אף פעם
לאף אחד אפילו לא לאימא. ואז כשאתה בא לענות הם אומרים שמה שלא
תגיד לא ישנה את העובדה שבלב אתה יודע שהם צודקים, שלא יכול
להיות שהם טועים שאתה, רק טבעי אצלך שתחזיק עט או תשב מול מחשב
ותכתוב סיפורים. איפה שלא יזרקו אותך בעולם אתה תשב ותכתוב
סיפורים. בחולות על אי בודד, על סלעים באמצע המדבר, על שלטי
'שמור לאח"מים' בקונצרטים חשובים. כי זה מין דחף אצלך, מין
פעולה חצי בלתי רצונית כמו נשימה שאתה עושה גם כי אתה צריך וגם
כי אתה רוצה אבל אתה לא יכול להפסיק גם אם אתה רוצה, כי אם
תפסיק, לא תוכל לחיות ויש לך אינסטינקטים חייתיים של טבע
שמונעים ממך להפסיק את החיים שלך. וככל שתמשיך להתכחש, ככל
שתמשיך ללכת כנגד הטבע אתה רק תאמלל את עצמך יותר ויותר ובשביל
מה? בשביל מה?! הרי נולדת לכתוב! הכתיבה שלך כל כך זורמת, כל
כך משכנעת, יכולתי להאמין שאתה באמת מתכוון למה שאתה כותב!
והתחכום שלך הורס אותי! זה כאילו לקחת מילה אחת עם שתי
משמעויות ובנית סביבה שני סיפורים. המילים מסתדרות לך מה זה
טוב, אתה חורז כל כך בקלות בלי לחשוב אז למה להתעקש כמו ילד
טיפש לא קל לך יותר לשבת ולכתוב?! כשרון כמו שלך לא נופל
מהשמיים, חבל שתזרוק אותו סתם כך למים. הם אומרים ומצחקקים
וחוזרים ואומרים שזה טבע, זה לא עניין של בחירה - אתה תהיה
סופר ואין לך שום ברירה.