משברי כתיבה פוקדים אותי בזה אחר זה, כמו גם משברים בלימודים,
בחיים החברתיים, באמונות.
בחורה שבורה, אף פעם לא נשברת לחלוטין. אף פעם לא מאבדת את
התקווה אשר משתכנת במקומות חשוכים, הנסתרים מכל, בתוכי.
מונולוג מחורבן נוסף לאוסף מונולוגים מתבכיינים, אחד נוסף
שיספר על הבדידות, על כיסופיי לאהבה, על אי ההבנה, על העייפות
מן החיים, מן הכישלונות והציפיות, מהלחצים והחלומות המתנפצים,
עוד מונולוג לספר בו על כמה שטוב לי, וכמה שאני לא מצליחה
להנות מהטוב הזה, על היותי לא מסופקת, אך מותשת ומיואשת
מחיפושים אחר סיפוק, על הפחדים הנוראיים שלי והשנאה העצמית, על
העובדה שהמודעות העצמית שלי כל כך גבוהה, שאינני מצליחה להעלים
מעצמי את יתרונותיי, ולרחם על עצמי, אלא רק לשנוא את חולשותיי
ומגרעותיי.
לא שונאת את עצמי. בדרך כלל לא. רק ברגעים של התבכיינות בלתי
פוסקת. מעדיפה להיות טיפשה ומאושרת מאשר אינטיליגנטית אך חסרת
מנוחה. מבקשת להיות אדם אחר ומודעת לכך שאין זה אפשרי. רוצה
לקבל את עצמי כפי שאני, אבל מעדיפה להשתנות. אריקסון קרא לשלב
הזה "זהות לעומת טשטוש זהות", מעניין אם אני חשה טשטוש זהות או
שגיבשתי לעצמי זהות שנואה.
ובמונולוג טיפשי זה, הפיסקאות אפילו אינן מתקשרות בינהן. בזבוז
של מקום בבמה. סתם שופכת מתוכי רעלים בצורה הכי פשוטה, לבכות
על עצמי במקום על יצירות שנוצרות בראשי אך אינן מגיעות אל הדף.
קרועה בין הרצון לכתוב איכות לבין הצורך לכתוב. גם אני אנוכית.
מפרסמת סתם. אז תנקדו שלילי, ותזדהו, או תכתבו תגובות בסגנון
"דוסון קריק נגמר למזלנו" או אולי תכתבו לי שאתם אוהבים אותי.
זרים. מה אתם מבינים בכלל? אף אחד מכם הוא לא אני. אף אחד לא
צריך לסבול אותי עשרים וארבע שעות ביממה, להצטדק על מה שנוצר
ממני. כמה שהייתי רוצה להיות הקוראת ולא הכותבת, של המונולוג
המחורבן הזה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.