אני חושב שזה היה בגיל 13 כשהתחלתי באמת לפתח מודעות לסביבה .
עד אז הייתי אדיש ולא היתה לי דיעה בשום נושא שהוא. אם היו
שואלים אותי איזו להקה אני הכי אוהב, או באיזו מפלגה אני תומך
לכנסת (עובדה מאוד משעשעת לכשעצמה כי לא היה לי מושג בגרוש
בפוליטיקה), תמיד הייתי עונה משהו שראיתי בטלויזיה או ששמעתי
מחבר שהיה קצת יותר בקיא בנושא. הייתי מאלו שהולכים אחרי העדר
ואוהבים את כל המוזיקה שרצה באמטיוי עם קליפים מגניבים של
בחורות בבגדים תחתונים ובנים מאופרים.
אני חושב שזה התחיל בדיוק בתקופה שאחרי בר המצווה שלי.

אומרים שבר המצווה זה אחד האירועים הכי משמעותיים בחייו של גבר
יהודי, מלבד כמובן ברית מילה , סיום בי"ס, גיוס, שחרור, חתונה
ושאר אירועים שנוטים להמעיט בערכם משום מה.
אי לכך ובהתאם לזאת, הוחלט על ידי הוריי, שיזכו לחיי נצח, שאת
הטקס המכובד שלי נערוך לא פחות ולא יותר - ברחבת הכותל המערבי,
כאשר הסעודה החגיגית תתרחש במסעדה שנמצאת בעיר העתיקה בסמוך
לכותל עצמו.

על מנת שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום תלונה כלפי ההשקעה
(העצומה) של ההורים שלי בבר המצווה שלי. אני מאוד מעריך את כל
הכסף שנזרק שם על מנת שיוכלו להטיח עלי ממטרים על גבי ממטרים
של סוכריות טופי שפג תוקפן לפני חמש שנים ושאינן נבדלות מסלעים
קטנים שניתן למצוא בכל גינה ביתית מצויה. אני גם מאוד נהניתי
מהמסעדה ומכל הפסטיבל שעשו מהחגיגה שלי והיה לי כיף באותו יום
כמו שהרבה זמן לא נהניתי.
עם זאת, בראיה לאחור, מסתבר שבר המצווה היה האירוע הראשון בחיי
שבו לא הלכתי עם העדר אלא עשיתי משהו נבדל, משהו משלי שלא היה
לאף אחד אחר. קשה לי לשפוט את זה מהמקום שבו אני נמצא היום,
אבל אין ספק שהיתה לזה השפעה עצומה על המשך החיים שלי. שהרי,
אמר פעם מישהו חכם יותר ממני, כל מסע הכי גדול מתחיל בצעד קטן.
אני חושב ששמעתי את אלי אומר את זה פעם.

רק כדי שתקבלו מושג מדויק, כל החברים שלי, וכך גם בערך כל
התלמידים בכיתה, חגגו את בר המצווה שלהם באיזה מועדון עלוב
שסביר להניח שבחיים לא תשמעו עליו אלא אם תהיו בו באחד מברי
המצוות הרבים שאנשים נוכחים בהם במהלך חייהם. מועדונים כאלו עם
שמות כמו "הסטודיו" , "כיף כף" ושאר כינויים שכנראה מישהו חשב
פעם שהם יהיו להיט, אבל כשהתברר לו שהשם הוא, איך לומר
בעדינות, עילג, היה כבר מאוחר מדי בשביל לשנות אותו. עם זאת,
הטקס הזה הפך להיות מסורת לא כתובת ולא מדוברת, ואני הייתי זה
ששבר אותה. שלא באשמתי, כמובן.

מכאן הדרך לאינדיבידואליות היתה קצרה ותלולה.
התחלתי לפתח טעם מוזיקלי. נגמרו הימים בהם דגלתי בשיריה של
מדונה (שלמעשה בחיים לא שמעתי אף אלבום שלה), או רקדתי את
ריקוד הירח של מייקל ג'קסון (גם אני הייתי קרבן אפנה). ברוך
הבא עולם הרוק הזוהר, מהסוג שלא רואים בדרך כלל בערוצי המוזיקה
המקובלים, וששומעים עליהם רק מחברים של חברים או בחורים האפלים
ביותר של הגלקסיה.
במקביל גם הפסקתי ללכת למסיבות הכיתה, שהפכו במרוצת הזמן
למסיבות חברתיות במועדוני ריקודים, שבגלגולם הנוכחי נקראים
"יציאה לדיסקוטק". הייתי הולך למסיבות רוק מגניבות, להופעות של
זמרים ולהקות שבדרך כלל כלולה בשם שלהם איזו מילה שאמא היתה
מעדיפה שלא היינו מודעים לקיומה.
אכן, תקופה פרועה.

אולם בשלב הראשוני של המהפיכה החברתית שהתחוללה בקרבי, עדיין
חשתי את הצורך העז להמשיך ולהיות חלק מאותה קבוצה דבוקה שעושה
הכל ביחד וחולקת הכל ביחד. טוב, כמעט הכל. את מברשת השיניים
שלי העדפתי לשמור לעצמי.
היה לי קשה מאוד להתנתק מהעדר וללכת לכיוונים שאני רציתי לחפש
בהם את התשובה. תמיד היה לי נוח להתחבא מאחורי ההמון עד יחלוף
זעם, או לא להגיד שום דבר רציני ולקוות שאף אחד לא באמת ישאל
אותי לדעתי.

בסופו של דבר זו היתה החיבה העזה שהתחלתי לפתח כלפי מאיה שגרמה
לי להחליט לעזוב סופית את כל הדברים הפופולריים ולנטות לכיוון
השוליים. הייתי משוכנע שרק ככה יהיה לי סיכוי איתה. למען הסדר
הטוב אני חייב לציין שצדקתי ושבאמת היה לי טוב וכיף בתקופה
איתה שנגמרה די מהר אחרי כחצי שנה. מזל שמהר מאוד אחרי מאיה
הגיעה שרית. ודנה. ובקי .

בכל מקרה אני סוטה מהנושא.
התקופה היתה לא קלה. אנשים היו מבלים ביחד בדיסקוטקים בימי
שישי וחוזרים ביום ראשון עם חיוך מרוח על הפנים שלהם כאילו
סיפרו להם זה עתה את הבשורה הכי משמחת בחיים שלהם. כולם היו עם
כולם, על כולם, אצל כולם ובקיצור, ביחד. טוב, לא בדיוק כולם,
יותר קרוב ל-90 אחוז. אלו היינו אנחנו עשרת האחוזים הבודדים
שבשוליים.
כדי לדייק, היינו רק מאיה, אלי, אסף ואני אלו שנדחקו לשוליים
מתוך בחירה. כל השאר רצו מאוד להגיע למרכז ולהיות פופולריים
כמו כולם, רק שהם לא כל כך הצליחו. כמו עוזי למשל, אבל שוב אני
גולש לסיפור אחר שמקומו לא כאן.

אני זוכר בבירור את היום שבו החלה המסורת, שבראיה לאחור נראית
לי כאחת המטופשות ביותר שידע עם ישראל, להתרועע בהפסקות בימי
ראשון ולהשוות חותמות של מועדונים על פרק היד. מדובר כאן באותן
חותמות מפורסמות שמכיר כל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בחייו
בדיסקוטק, ונאלצה בשלב כלשהו לעזוב אותו.

כמו בחיים, גם בחותמות של הדיסקוטקים היתה את ההיררכיה
המסויימת, שקבע ה-בליין של השכבה, ישראל כהן.
בתחתית הרשימה נמצאו החותמות הפשוטות עם השמות המעפנים כמו
"הסצינה" ו"מועדון 45".
קצת מעליהן ניתן היה למצוא את החותמות המיוחדות עם הלוגואים
המעוצבים במיוחד, כמו "לימון" , "אפרסק" ועוד כמה שמות של
פירות שלא ארחיב עליהן את היריעה, וגם היו החותמות האלו
שזוהרות בחושך כמו זאת של מועדון "הקוף השיכור".
בראש הרשימה התנוססו בגאון החותמות שנראות לעין רק תחת אור
אולטרה סגולי. אלו השתייכו למועדונים הכי "שווים" בעיר כמו
"דום", "זום", ו"בום" (שם שבדיעבד הסתבר כאירוני למדי לאחר
הפיגוע ההמוני שהתרחש בו שנה מאוחר יותר).
אולם לא משנה איזו חותמת היתה לך, זוהרת, שקופה, בלתי נראית -
החותמת שהיתה על פרק ידו של ישראל כהן תמיד היתה הכי שווה.
איכשהו בכל שבוע מחדש השתנתה ההירכיה המפלצתית שהרכיב ישראל
כהן והמועדון שבו בילה את ערב יום שישי שלו הפך להיות
ה-מועדון.

גם אני בהתחלה נפלתי ברשתה של המלכודת המתוחכמת שטמן לי ישראל
כהן. הייתי עוד בחיתולי האינדיבדואליות שלי וכל אירוע הכי קטן
שהתרחש הדחיק אותי חזרה שלושה צעדים לעבר העדר. מזל באמת שהיתה
שם מאיה. כך היה גם עם ההתלהבות מהחותמות.
בהתחלה של ההיסטריה ההמונית סביב החותמות גם אני נסחפתי קשות
עם העדר, והגעתי למצבים רבים בהם התפתיתי מדי ערב יום שישי
בבחירה בין בילוי בחברת מאיה (או סתם לבד) באיזו הופעה נידחת,
בילוי שיוציא אותי ביום ראשון ממעגל הסובבים את ישראל כהן אחר
קבלת האינפורמציה המיוחלת לגבי דירוג החותמות, לבין בילוי
במועדון שנחשב פופולרי ביותר שיגרור אחריו את הבילוי המרתק של
מרבית ההפסקות ביום ראשון בהשוואת החותמות וקביעה האם גם השבוע
לא הלכתי למועדון שנחשב מספיק פופולרי בעיני ישראל כהן.
כך או כך, היו פעמים שהתפתיתי ופעמים שהצלחתי לעמוד בפני החשק
העז שקונן בקרבי.

אחרי מספר חודשים שבהם נמשכה המסורת הייתי משוכנע שעליתי על
רעיון מהפכני בו אוכל גם לבלות את ערבי השישי שלי בצורה שבה
אני באמת מעדיף לבלות וגם להיות בין ה"מקובלים" של יום ראשון
(כך נהגתי לכנות במשך תקופה ארוכה את אותו העדר שהקיף את ישראל
כהן).

ההברקה הפתאומית הגיעה אלי יום אחד כשחזרתי מביה"ס ונזכרתי
שבדיוק נגמרה לי המחברת לחשבון, וגם שמתחשק לי מאוד שקית שוקו
קר, כך שהחלטתי לחתוך דרך המכולת של דוד ולתפוס שני ציפורים
במכה אחת.

את שקית השוקו איתרתי די בקלות אבל לא כל כך מצאתי את דרכי
בתוך המכולת ועל כן נאלצתי לשאול את אחד העובדים איפה לעזאזל
נמצאות כל המחברות לחשבון. הוא הצביע על המעבר בו הן נמצאות
ואמר לי שאני אוכל למצוא אותן במדף שנמצא בדיוק ליד החותמות.
באותה שניה הרגשתי שעליתי על תגלית ברמה בינלאומית לפחות.

נזכרתי שלפני חצי שנה בערך ישראל כהן קנה במכולת של דוד חותמת
מיוחדת מוזמנת מראש שמטביעה את הכיתוב "ישראל כהן שולט בממסד".
ישראל כהן ניצל את החותמת הזו עד תום והחל להטביע את חותמתו על
כל דבר בר החתמה שהיה בביה"ס: החל בכסאות ושולחנות וכלה
בתלמידים תמימים שכל פשעם היה שעברו ליד ישראל כהן ופשוט נשמו
לא נכון. גם אני הייתי קרבן תמים לחותמת המפורסמת של ישראל
כהן.

ההתהוללות של ישראל כהן נמשכה תקופה ארוכה עד שעשה את השגיאה
של החיים שלו והחתים את השולחן של המורה. המורה לא נשארה
פרייארית וזימנה את הוריו של ישראל כהן לשיחה עם המנהלת, שיחה
שלאחריה עבר ישראל כהן ברחבי בית הספר עם פחית טינר וסמרטוט
מסריח שנראה כאילו הוא נמצא בבית הספר יותר זמן מאשר השרת עצמו
ומחק את הכיתוב מעל כל עצם עליו הטביע את חותמתו. כשחושבים על
זה אני מודה לאלוהים וגם למנהלת על כך שהיא לא הכריחה את ישראל
כהן להוריד את החותמת גם מהתלמידים המסכנים שנפלו קרבן
למשחקו.

כשסיימתי להזכר בטעם המר שהשאירה על הנעורים שלי החותמת של
ישראל כהן, ניגשתי אל הקופאית וביררתי אצלה אם אפשר להזמין
חותמת אחת וכמה היא עולה. המוכרת צחקה ולא הבינה למה ילד קטן
כמוני יצטרך חותמת, ואני, בהחלטה שנראית לי היום כנכונה ביותר,
פשוט אמרתי לה שאני צריך חותמת ושתמכור לי.
הקופאית לא התלהבה כל כך כמוני מהרעיון וקראה לאחראי, שהיה לא
אחר מאשר דוד עצמו.
למזלי הרב המשפחה שלי קונה אצל דוד מאז שאני זוכר את עצמי, כך
שכשראה דוד את הפרצוף שלי הוא מיד שינה את מצב רוחו, שנטה לרוב
להיות עצבני, למשהו בין עליז לנחמד ופשוט שאל אותי מה אני רוצה
שיהיה כתוב בחותמת.

לזה לא הייתי מוכן. במשך חמש הדקות התמימות שבהן חיכיתי לדוד
שיגיע לקופה הראשית רץ לי שוב ושוב אותו תסריט בראש בו אני
משכנע בנחרצות את דוד למכור לי חותמת, אבל בשום חלק ממנו לא
הוזכר ולו פעם אחת השם שרציתי שיהיה על החותמת.
התחלתי להביט סביבי מחפש אחרי כל דבר שיזכיר במקצת שם נורמלי
עד שנתקלתי במקרה בכותרת מאחד העיתונים שהיו מונחים בערימה
משמאלי ופלטתי בקור רוח ובלי לחשוב פעמיים את המילה "המצודה".

כנראה שהם לא שמעו אותי טוב כי הם היו צריכים שאני אחזור שלוש
פעמים אחר בקשתי עד שהשתכנעו לבסוף שאני בטוח שזו המילה היחידה
שאני רוצה שתהיה על החותמת שלי.
סיכמנו שאני אשלם לדוד אחרי שאני אקבל ממנו את החותמת וקצת
לפני שהלכתי החלטתי להסתכן ולשאול אותו אם אפשר שהחותמת תהיה
בדיו שזוהר באור אולטרה סגול. דוד צחק עלי ואמר שהוא לא מכיר
כאלו חותמות, אבל שהוא יבדוק אפשרות שהדיו יזהר בחושך.
חייכתי, שילמתי על השוקו והמחברת ויצאתי.

כל הדרך הביתה השתעשעתי במחשבה על המבט שיתנוסס על פניו של
ישראל כהן כשהוא יראה את שזממתי, וכך עברו גם כל השבועיים
שחלפו בין היום שבו הזמנתי מדוד את החותמת ועד שבאמת קיבלתי
אותה בפועל. שמחתי מאוד לגלות שדוד הצליח להשיג בשבילי חותמת
שזוהרת בחושך, שכן הדבר הקל על המטרה הסופית שלי.

ביום ראשון שלאחר מכן, ניגשתי בהפסקה הראשונה האפשרית, עם חזה
מנופח בגאווה וחיוך מרוח על הפרצוף לאחר הופעה מצויינת נוספת
ביום שישי מאחת להקות הרוק האהובות עלי ביותר, לעבר ישראל כהן
ושאלתי אותו כמה שווה החותמת שיש לי על הזרוע.
ישראל כהן הסתכל על היד שלי ופטר אותי בתשובה הסתמית "היא לא
שווה כלום.

מהכרות העבר של ישראל כהן איתי ידעתי שהוא בכלל לא הסתכל על מה
רשום לי על היד, ולכן שאלתי אותו אם הוא בכלל מכיר את הדיסקוטק
הזה שחותמתו התנוססה בגאון לרוחב הוריד הראשי של פרק ידי.
ישראל כהן התנשף בכבדות כאילו הוא עושה לי טובה והסתכל שוב על
החותמת.
יכולתי לראות בבירור על פניו שהוא מתחיל להתבלבל. ישראל כהן לא
הכיר את החותמת הזו. סביר מאוד להניח שהוא גם מעולם לא שמע על
הדיסקוטק הזה.

"איזה דיסקוטק זה?" שאל אותי ישראל כהן אחרי שגירד במצחו חמש
פעמים, כחכח בגרונו שלוש פעמים נהם בכבדות, ולבסוף החליט להכנע
ולהודות שהוא לא מכיר את השם.
"המצודה" פלטתי בגאווה עם חיוך על הפנים שלי ברוחב של המכנסים
של אריק שרון לפחות.
"יופי, דביל" חזר ישראל כהן לסורו "התכוונתי איזה סוג מועדון
זה - מה משמיעים שם איזה אנשים הולכים לשם וכו'".
"כל מיני, בעיקר זמרים ולהקות כמו אלו שעכשיו יש באמטיוי"
עניתי לו והתחלתי להמטיר עליו שמות של שירים שבחיים לא תמצאו
אותי מתקרב אליהם. "אני חושב גם שראיתי שם הרבה חבר'ה מעירוני
ז' ביום שישי" הוספתי, בידיעה שזה הקש שישבור את גב ישראל כהן
וגם את גאוותו.
מהר מאוד נוכחתי לדעת שצדקתי וישראל כהן הודה לראשונה בחייו,
שיש מועדון יותר שווה מזה שהוא הלך אליו ביום שישי האחרון.
הרגשת הנצחון היתה מתוקה יותר מהחטיף החדש לבית "עלית".

"תקח אותי אליו ביום שישי" המשיך ישראל כהן במה שהחל להדמות
יותר ויותר להתגשמות כל החלומות הכי ורודים שלי.
כבר באתי לפלוט "בטח" עד שנזכרתי שלא היה ולא יהיה כזה דיסקוטק
מעולם.
על כן נפנפתי את ישראל ואמרתי לו שאני לא בטוח אם אני בכלל
הולך אליו ביום שישי הקרוב.
ישראל כהן התאכזב לשמוע את זה ואני החלטתי שקיבלתי ממנו כבר את
כל מה שיכולתי לצפות אליו והתחלתי לחזור לעבר הכיתה.

בדרך לכיתה תפסה אותי מאיה, שהיתה התלמידה היחידה שיכלה לחשוף
את הכיסוי שלי, אבל למזלי הרב שיחקה אותה לכל אורך ההצגה
המופתית שלי בפני ישראל כהן. היא נתנה לי מכה קטנה על הראש
והתחילה לקרוא לי בכל מיני שמות כמו "פחדן" "תשומי" ואמרה
שכדאי מהר מאוד שאני אפסיק לנסות לקנות את אהבתו של ישראל כהן
באמצעות חותמות מהמכולת של דוד או שהיא תפרד ממני.
עכשיו שחושבים על זה, כל האיומים האלו של מאיה עלי להשתנות "או
שהיא תפרד ממני" היו אחת הסיבות העיקריות שבגללן זרקתי אותה
חצי שנה מאוחר יותר.

אבל כל זה לא באמת היה משנה באותו רגע. כל זה התגמד לעומת
החיוך הענקי שהסתובבתי איתו במשך כל אותו יום, ולו בזכות חותמת
אחת קטנה.
לא משנה שהיא עלתה לי שלושים שקל במכולת של דוד (הגנב).
לא משנה שמאיה נורא כעסה עלי באותו יום כמעט כל היום.
לא משנה גם ששבוע אחרי זה ישראל כהן קרא לי אליו ואמר שהוא
בירר ושאין כזה בכלל מועדון ושהוא שאל את דוד אם קניתי אצלו
חותמת ואחרי זה הרביץ לי מכות כי עבדתי עליו.
העיקר שהתחלתי לפתח מודעות לסביבה.