זה לא היה יום ולא לילה... אלא רגע ללא תחושת זמן.
העלים הירוקים מסביב הבריקו מטל... אבל לא היה בוקר.
הוא ישב, נשען על גזע עץ עצום וזקן, בקעים של שנים כבר הראו בו
את סימניהם...
העץ מתח את ענפיו בניסיון להצל עליו מהשמש... אך זה לא היה
יום.
הוא הביט מסביבו, נהנה מהאוויר הצלול שאפשר למצוא רק שם, מעביר
את ידו בעדינות על הדשא המפליא ברכותו, ובטריותו.
פטריות צמחו אחרי הגשם, וניצני פריחה חדשים, הבהיקו.
ניחוחות הטבע היו בשיאם, אין מקום שבו היה רוצה להיות יותר
משם.
רוח עדינה שבאה מהים, בו התחילה הבריאה, ליטפה את שערו.
הוא שקע בנוף, נהפך חלק ממנו בעוד זיכרון חייו שהשאיר מאחור
מתרחקים ממנו מהלאה... כפי שרצה.
הכוכבים ושמש היו צירוף בלתי נשכח שהפך את השמיים למערבולת
צבעים מטורפת... הרי כאשר אין זמן כל איתני הטבע מתחברים.
המקום המה חיים, הוא הרגיש שלא מגיעה לו המתנה המופלאה שזה עתה
זכה בה... לראות את הטבע בטוהרו הנקי ביותר... בלצפות באמת הכי
גדולה שהעולם נתן.
שיירת נמלים חרוצות חצו לידו, הוא הביט בהם ברצון העז לקיום
שמשתקף מהם.
לרגע הפנה את מבטו... כעת ידע שהכל מושלם.
היא ישבה שם, שקטה כמו הלילה, מביטה הרחק במבט מהורהר.
תווי פניה הרכות, שפתיה האדומות, הדרך שבה הריסים שלה נעו,
והשיער... היופי הבלתי יתואר הזה, בצירוף לתנועות הייחודיות
שלה, הפכו את הכל לחלק מושלם מהטבע שהשתקף לפניו, כל כך מושלם
שלא רצה להסיט את תשומת ליבה, ולו רק כדי להביט בה לרגע קט
במקום שבו אין זמן.
מודה לכל כוחות העולם... לאימא אדמה, שנתנה לו את ההזדמנות
הבלתי אנושית הזאת.
כך ישב מביט בה... לא ידוע כמה כי אין שם זמן.
לבסוף, תמו כוחותיו,   הוא היה חייב לדבר אתה.
לחש את שמה בעדינות, מספיק כדי שתוכל לשמוע  והאיזון העדין הזה
לא יופר.
כך ממנה לא הייתה תגובה.
הוא המשיך ללחוש וללחוש, עד שנדמה שהייתה תגובה מצידה.
כנראה היא עוד כועסת, חשב, אך איך אפשר לכעוס כאשר נמצאים
במקום כזה?
הוא החל לדבר על ליבה, להסביר לה מה הוא מרגיש, כמה הוא אוהב
אותה, ואיך המקום הזה בו הם נמצאים עכשיו זה התיאור המדויק של
איך הוא מרגיש  כלפיה, ואם היא יכולה לראות את זה, סימן שהיא
חייבת... חייבת להבין מה הוא מרגיש.
הוא התנצל והצטער על כל כאב שנגרם לה, אך ליבו לא היה שלם.
הוא לא יכל לפנות לרגשות החרטה שבתוכו כשהוא נתון באופוריה
מוזרה.
כך המשיך והמשיך, מנסה למשוך את תשומת ליבה בכל אמצעי, זאת
כמובן בלי להפר את השקט הצלול שהיה כל כך רועש ביופיו.
רגשותיו נעו ממנו והלאה ובחזרה, והוא... הוא רק רצה שמטר עלי
השלכת ימשיך לפול על פניו, כשכל עלה הוא כמו חיבוק מאהובתו
שישבה די קרוב אך רחוק מידי.
הוא ניסה להמשיך להביט בה, אך לא יכל להסיט את עיניו מהיופי
שסביבו, עד כי היא לא נראתה שייכת לשם יותר.
הצבע שלה התחיל לדהות, והוא ניסה לדבר אתה... אך היא דעכה
ודעכה... עד כי נעלמה כליל.
הוא חש מרוכז יותר במטרתו שלא ידע מהי...
הוא הבין שהאשליה נעלמה.