שלום, אני הדובי של שי ואני זה שישן איתה בלילה...
האמת, יש לה עוד דובים.. רובם יותר חדשים ויקרים ממני... הם
יושבים על המיטה במשך כל היום ומחייכים ואז אני מרגיש לבד...
אבל בלילה,אוהו, בלילה אני זה שישן איתה וזה שהיא
מחבקת...והדובים האחרים...-שיקנאו...
אני גם חושב שהיא אוהבת אותי... כמעט בטוח למען האמת... בכל
זאת 15 שנים אנחנו ביחד... אבל אצלה כבר אי אפשר לדעת... פעם
יכולתי..
בזמן האחרון היא לוקחת אותי כמובן מאליו. פעם הכל היה פשוט
יותר...שהיינו רק שנינו... ידעתי עליה הכל ויכולתי לדעת שהיא
באמת אוהבת אותי ...היא הייתה לוחשת לי את זה באוזן בכל פעם
שבכתה,והייתי מאושר.
ואז,עם הזמן היא הייתה מספרת שהיא אוהבת עוד כמה,אנשים של ממש,
ולפעמים הם גם באו וישנו איתנו. לרוב היה נחמד. היו גם כאלה
שלא היו נחמדים אליי ...אבל אז ידעתי שהיא נשארה נאמנה אליי
וכשמישהו מהם לא היה נחמד...היא הייתה לוחשת לי באוזן "סליחה"
בקול מתנצל- שנייה לפני שהמנייאק דחף אותי לארון, ואני ידעתי
שזו הפעם האחרונה שאני אראה את הממזר... ואהבתי
אותה...וסלחתי...
עם כל אהבה שנגמרה לה, היה מצטרף אלינו דובי... ופתאום היו
המון... היא הייתה אומרת שכל אחד מהם מזכיר לה אהבה...כאילו
פחדה לשכוח ולהישאר לבד... אבל אני נשארתי לבד.... לפעמים היא
הייתה מחבקת את אחד הדובים וממלמלת לעצמה... והיא הייתה
עצובה... אבל הדובי שמח... ואני כעסתי עליו שהוא שמח...
בכלל, מאז שהגיעו אלינו הדובים החדשים היא לא ממש הייתה
שלי....כל אחד מהם הזכיר אהבה... ואני... איזה אהבה אני
הזכרתי?

יום אחד היא החליטה שיש לה בעייה עם מחוייבות... והדובים
הפסיקו להתרבות... היא הייתה קצת עצובה,וחזרה אליי..כמו בימים
הטובים...
אח"כ באו כמה דובים לא משמעותיים ... אבל אולי 2... לא משהו
רציני...
האמת, אף פעם לא הבנתי את האובססיה המוזרה של בנות לפו
הדוב...אבל כבר היו לידי בערך 6 מהם....ואחד גדול ממני לפחות
פי 2.
אבל ידעתי שאין לי מה לדאוג...כי כולם היו דומים... צהובים עם
חיוך קצת מטומטם... לכולם קראו פו.... וחומי זה שם הרבה יותר
יפה מפו ובטח כשיש עוד 6 כאלה...חוץ מזה שהם כולם היו דומים...
צהובים בגדלים שונים עם אותו חיוך מטומטם... אבל היא זכרה את
מי מזכיר לה כל אחד.

אני זוכר את היום שבו היא אמרה לי שגיל עומדת למות... וכמה
שבכינו אבל ניסיתי להישאר חזק... בשבילה.. כ"כ ריחמתי עליה...
שאפילו לא היה איכפת לי שהיא ישנה שבוע עם שמנתון....הגור
בוקסר של גיל... שנשאר במיטה שלה כשהיא עברה לבית חולים.
מסכן... הוא רק גור.. מה הוא כבר מבין?

הדבר הראשון שאני זוכר אחרי שגיל נפטרה זה ששי הבטיחה לי שלא
יצטרפו אלינו יותר דובים לעולם...
שהיא בחיים לא תאהב יותר.. ואז כבר הבנתי שלא אזכה יותר לשמוע
אותה לוחשת שוב באוזניי "אני אוהבת אותך חומי שלי"...ולא רק
אני... אף אחד לא יזכה.. וככה המשכתי לחיות. השלמתי עם העובדה
שלא אשמע אותה יותר אומרת... "אני אוהבת"... בדיוק כמו שהיא
השלימה ושאמא שלה השלימה וכולם השלימו.....

ביומולדת האחרון שלה, לפני שניסתה להתאבד, נקשה לי ואמרה ..."
להתראות דובי שלי".... ולא יודע אם ראתה שבכיתי... אך היא
חיבקה אותי חזק כאילו ראתה... ואז נכנסו לחדר כל החברים שלה...
עם חבילה גדולה ..ואני שמחתי.כ"כ שמחתי שהם באו... אך היא
בכתה.. והם לא הבינו הם הביאו מתנה ענקית עטופה בסרט ורוד,
ובפנים היה דובי פרוותי ממש ענק ועוד בצבע חום לא צהוב מכוער
כמו הפו האחרים. וגם היה לו חיוך יפה.. ופרווה מבריקה
ויפה...למרות שאני לא ממש מבין בבנים... התחלתי לראות את הסוף
של סיפור האהבה היפה שלנו שהיה תמיד מלא באהבה למרות שלא תמיד
קראו בשמה. ..

מאז שהגיע הדוב החדש הכל יותר מסובך...היא הרבה יותר מבולבלת
וגם אני... בהתחלה, בשבועיים הראשונים הוא עמד בפינת החדר
ואפילו שם לא היה לו - היא זכרה מה שהבטיחה והייתה רק שלי...
לאט לאט הוא קיבל שם (נחמן- איזה שם מטומטם) והתחיל לישון גם
הוא איתנו במיטה... אבל אף פעם לא במקומי ....לא קיבל יחס
מועדף... למרות שהיא שמה עליו את הרגל כשהיא ישנה... אבל זה רק
בגלל שהוא גדול.. ושעצוב לה לבד. עכשיו היא פתאום מחכה לאהבה
ומחוייבות. למישהו שהקרח איתו יישבר ותוכל לומר לו "אני
אוהבת"... ושהיא רוצה לעשות זאת לנצח... אבל עדיין...- למרות
החדש... אני עדיין יודע שהיא אוהבת... למרות שהיא לא
אומרת...או לפחות מקווה...