אמילי דורף / דיאלוג פנימי |
פורס כנפיים, ממריא.
נעלם בשחקים, אין תקווה איתנה,
מתגלה לו רק פצע טרי.
המבט לעתיד לא חושף הרפתקה,
רק ערפל סמיך ואפור.
ועוצמת עיניי לדקה, רק דקה,
מתגלים התהום והשחור.
בדידות ויאוש אופפים מל צד,
גם היום גם אתמול מתלכדים.
אהבה שהייתה ושמחת החיים
את אכזבת זה היום מודדים.
שיעמום, דיכאון כמו שולחן של ליל חג
עמוסים, מרובים מכל סוג.
ונושאת שוב עיניי, זה הפך למנהג
מצפה ליום טוב הענוג.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|