זה היה מהימים האלה שיש חשמל סטטי באוויר, היובש הורג את העור
והשער איך שהוא מסתדר מעצמו.
 ישבתי בכיתה בהפסקה וניסיתי לפתור תרגיל במתמטיקה. נשענתי על
הקיר בקיפול שבלולי שכזה מתעמקת בתרגיל במתמטיקה ולא שמה לב
לסביבה.
 לפתע פרצוף הגיח מעל דפי המחברת והניע את ראשי ממחשבות. זה
היה הוא. הלב שלי התגלש בשובבות לחלקי התחתון ופרפרים השתוללו
בטרוף בלתי פוסק בבטן.
 אלוהים, דווקא עכשיו מכל הזמנים כשהצלחתי למצוא את הפיתרון
לבעיה הוא צריך היה להגיע?!
 הוא חייך אליי את החיוך הכובש שלו מבלי לומר מילה. קפאתי, לא
ידעתי מה לומר. רציתי להגיד "דיי, נו לך", אך הלב רצה שישאר,
רציתי להגיד "תשאר, אני רוצה אותך" אך הרגש צרח הוא לא
בשבילך.
 מה כבר יכולתי לעשות?! הוא העביר את ידו לצד גופי. רעדתי,
והוא הרגיש זאת, ואף על פי כן המשיך ללטף אותי במגעו. הפרפרים
בסערה מתעופפים קדימה ואחורה לא יודעים לאן לעוף, ואני רועדת,
אך קופאת.
 "תשאר, תשאר, תמשיך, תמשיך" אני חושבת, " לא תפסיק, אכזבת
אותי".והוא מרכין את ראשו על בטני  והשער שעל ראשו מדגדג את
הפופיק שהוא כל כך אוהב, והוא יודע שאני אוהבת את זה ככה, והוא
ממשיך מתגרה בי, רק כדי להרגיש שיש מישהי שחושבת עליו.
 לפתע אני מתאפסת מבינה שאסור, שאני אפגע, אני הודפת אותו
מעליי ברכות מעודנת, ואמרת "דיי עזוב, מה אתה רוצה?!" והוא סתם
מחייך חיוך ערמומי ומתגרה. "חשבתי אולי... טעיתי ו..." הוא
מפסיק באמצע המשפט ויוצא מהכיתה.
אני נשארת עם סימני שאלה בלתי ניתנים לפירוש. "מה יהיה
עכשיו?!". רוח חמימה קרירה ליוותה אותי ביציאתי מן הכיתה
בעקבותיו. עוד דקה צלצול, והרגע הזה יעבור ללא שוב. אני הולכת
בצעדים זעירים ובדוקים אחריו, "חכה", אני אומרת כמעט בלחישה.
והוא מסתובב, הפעם עם חיוך אוהב ואומר "הפעם אני לא אפגע, הפעם
לא תהיה אכזבה", ואני מהנהנת בריכוז בידיעה שזה חזק מימנו...
אך אט אט מגע גופנו מגביר תנועה, חום גופנו עולה מעלה, ושפתיים
בתכככות... אוי הלוואי שלא היה משקר...