לרוץ, לרוץ, לרוץ. כמעט לא נשאר לי אויר, להמשיך לרוץ, מולי רק
סלעים ואבנים,בלי מסתור, אני שומע אותם, אני מכיר את הקולות
האלה, הקולות שלהם, קולות של ציידים, ריצה של ציידים, ציידים
שיודעים שהטרף קרוב לאפיסת כוחות. פתאום מצוק, נפילה של אולי
שלושה מטר, אני קופץ, נוחת על ארבע כמו חתול, ממשיך לרוץ. שומע
אותם נעצרים, מדברים ביניהם, אין זמן, ממשיך לרוץ, צליל של חץ
מונח על המיתר, האנקה הרכה של עץ נמשך לאחור, אני כמעט שומע את
השריר המתכווץ, שחרור, אני שומע צליל שריקה באויר מאחורי,
מתכופף, מכה חדה באיזור כתף שמאל, אין זמן לעצור ולבדוק, החץ
ממשיך לעוף ונופל מעט לפני. הכתף בוערת, אני כמעט יכול לראות
אותם מחייכים מאחורי המסכות, אנשי הכפפה הקמוצה, כמו שקראנו
להם באקדמיה, אבל זה היה מזמן. שוטרי החרש של הכס המלכותי,
לעולם לא יירו כדי להרוג, רק לפצוע, להכאיב, להתיש את הטרף,
כדי שיוכלו לתפוס אותו בחיים. עצים ממולי, כאילו יצאו מהאין,
הצלה, אני יכול לחוש את הבלבול שלהם, אני הולך לחמוק להם,
שוב.


נכנס לבין העצים, מאט את הקצב, מנוחה, בקרוב. איש מולי, ענק,
זקן בצבע אש, חוסם את הדרך, אני עייף ופצוע, בקושי מרים את
החרב, הפעם זה גמור, מצליח להוציא חיוך קטן, זה באמת משעשע.
אחרי שהוסמכתי לקצין במשמר שער הברזל, אחרי שזכיתי בעיטור אריה
העץ, אחרי שפיקדתי על למעלה ממאתיים חברי כנופיית "העץ העקום"
במשך יותר משנתיים, השנתיים הגדולות ביותר בתולדות הכנופייה,
אחרי שנמלטתי ממולדתי, עוטה לצד עיטור הגבורה של אריה העץ גם
את עיטור החרב השבורה, סימן שבכל מקום בו שולט החוק המלכותי
משמעותו עונש מוות בעבור בגידה. אחרי שחמקתי שלוש פעמים
מהמתנקשים של מסדר כפפת הברזל, אני, אריאס "להב אבן", שאימנתי
ופיקדתי על מאות יחידות עלית בין הים לבין ההר. עומד למות
מחרבו של שודד דרכים פשוט. לאלים יש חוש מעניין לאירוניה.


הוא משתהה, כאילו מופתע, אני מרגיש איך שגרת התנועות שלמדתי
כבר כחניך שנה ראשונה באקדמיה המלכותית משתלטת עלי. הנפה,
בלימה קלה, מרפרפת, סיבוב, בלימת המהלומה השנייה עם המגן
ודקירה לכיוון החזה. משהו לא בסדר, המכה שלו חזקה מדי, מעיפה
אותי ביחד עם המגן אל הקרקע, גלגול, והתרוממות, מכה חזקה בגב
ובראש, כנראה שודד שני שהתמקם מאחורי, אני מרגיש שאני צולל
לתוך שמים שחורים חסרי כוכבים, השודד בעל זקן האש מתכופף אלי,
מנסה להגיד משהו, אני כבר לא שומע, נופל....


זה המוות? אני מתעורר לתוך בוקר אפרורי, אני מרגיש מצע של עלים
מתחת לגב, ריח של בישול, פוקח את העיניים, דוק קלוש של שינה
מכסה אותן, קדרה על אש, איש לידה, מסתובב אלי, אני מזהה את
השודד, אני נדרך למאבק, הוא מתקרב, אני מזנק, לא משנה למה הוא
השאיר אותי בחיים, הוא הולך להכיר בטעות שבעניין, במשך כל שתי
הדקות שנותרו לו לחיות. משהו עוצר אותי, אני נופל בחזרה לארץ,
הוא מחייך אלי, אני מסתכל לצדדים, רצועות עור מהדקות אותי
איכשהו אל הרצפה. היד מזנקת כאילו מעצמה לכיוון הסכין, הנדן
ריק. הוא מחייך שוב, "מצטער בנוגע לאלו, פחדנו שתתעורר ותחתוך
לנו את הגרון בזמן שנישן, היינו חייבים לכבול אותך." "אזיקי
עור אומללים לא יעצרו אותי להרבה זמן" אני מסנן. הוא מחייך
שוב, "אל תפחד מאיתנו, אין לנו רצון לפגוע בך" "כן בטח" אני
חושב לעצמי, רק תביא את הכסף, השריון הציוד והבגדים ולנו לא
תהיה בעיה להשאיר אותך כאן, כבול באמצע היער, אוכל לטורף
הראשון שיראה אותך. הוא ממשש את ראשי, "הממ, התנפחות רצינית יש
לך כאן, אני חושב שפינט הגזים קצת עם המכה ההיא לפני שלושה
ימים." שלושה ימים! הפסדתי שלושה ימים! הם צריכים להיות כאן
ממש בכל רגע! " טוב, תהיו מי שתהיו, תודה לכם על הטיפול המסור,
אבל אני חייב ללכת, עצם היותי כאן מסכנת אותכם." "תירגע, יהיה
בסדר, גם "הכפפות" לא מעיזים להיכנס ליער שלנו בלי רשותנו"
"שלנו?" "אנחנו דרואידים, משפחותינו חיות ביער הזה כבר קרוב
למאה שנה." דרואידים... זה מסביר הרבה דברים. הדרואידים הם
אנשי יער מעולים, שמכירים כל עלה ביער מצמיחתו באביב ועד
נשירתו בסתיו, הם גם ידועים בכישורי הריפוי שלהם, ולפי האגדות,
החזקים שביניהם יכולים גם לשלוט בקסמי היער ולהבין את שפתן של
החיות. אבל למה לעזור לי? "למה עזרתם לי?" אני שואל, "יש סיבה
טובה לכך ש"הכפפות" אחרי, לא מצאתם בבגדי את "החרב השבורה"?"
פניו של הדרואיד מתקדרות, "כן, לוחם, מצאנו את האות הזה בכליך,
מצאנו גם לא מעט עיטורים על אומץ וגבורה ודרגות קצונה ופיקוד
במספר לא קטן של צבאות, איננו אוהבים שכירי חרב, לוחם." "ובכל
זאת... הצלתם אותי, לא הרגתם אותי למרות שתקפתי אותכם... למה?"
גם רוצחים אנחנו לא אוהבים, לוחם. ונשבענו לעזור לכל אדם פצוע
ונרדף." "אני מבין" אני אומר, אבל עכשיו כשאני בריא... "תודה
לכם על הכל, אבל עכשיו כשאני בריא, אני מעדיף להמשיך בדרכי."
הוא מחייך שוב. "אתה עוד לא לגמרי בריא, יקח לך לפחות עוד שבוע
להתאושש משלל הפציעות שאתה סוחב, וחוץ מזה, מגיעה לנו תמורה על
הטיפול המסור"  כסף!? אני חושב, מעולם לא שמעתי על דרואידים
שדרשו כסף תמורת שירותיהם! "אני מצטער אבל..." אני מתחיל
להגיד, "היינו שמחים שתספר לנו סיפור מהעולם הגדול, לוחם.
אנחנו גרים כאן ביער ומבודדים מהעולם שבחוץ, וחוץ מזה, כבר
הרבה זמן לא שמענו סיפור טוב!" "סיפור אתם רוצים?" שאלתי, "תנו
לי לספר לכם איך הגעתי הנה".


הפעם הרגשתי שמצאתי עבודה טובה ויציבה, הבוס היה קצת מוזר אבל
זה רגיל במקצוע שלי, קיבלתי את הפיקוד על יחידת פרשים קטנה,
העברתי אותם את המסלול הרגיל של אימונים במשך שנה וחצי, ואז
קיבלנו את הפקודה לצאת לשטח, זה התחיל בכיבוש כמה כפרים
ועיירות קטנות שרובם נכנעו במהירות וללא נפגעים, ואז קיבלתי
הודעה מהפיקוד, צבא גדול, קרב, סוףסוף, בקרוב. מאותו יום
החזקתי את האנשים תחת משמעת קפדנית, כל הפרה קטנה של המשמעת
נענשה במלוא החומרה האפשרית. ואז הגיע הקרב, דגלים שחורים כיסו
את האופק, ההערכה כללית דיברה על מאות רגלים, אורקים, שבט
"הזריחה השחורה", לוחמים לא מתוחכמים במיוחד אבל קשוחים כמו
סלע. לא נורא, חשבתי לעצמי, אתגר קטן ללוחמים המשועממים שלי.
נשמעה תרועת ההסתערות, חייכתי לעצמי, הצדעתי לחיילים וסימנתי
להסתער. תקפנו כמו חץ של מתכת לתוך האגף הימני שלהם, בשעה
שהכוח המרכזי תקף מקדימה, התכנית פעלה, ההתקפה שלנו חיסלה
לגמרי את האגף שלהם, הצד היה חשוף להתקפת התגבורת שהכנו מראש,
כשהיה ברור שהקרב הוכרע לטובתנו, הפנתי את הסוס מאיזור הקרב
ועליתי על גבעה לא רחוק משם כדי לבדוק שגם האויב לא הכין איזו
שהיא תגבורת משלו.


כנראה שאני מחליד, יותר מדי תפקידי פיקוד ואימון ומעט מדי חיי
שדה בשנתיים האחרונות טשטשו את האינסטינקטים שלי. הספקתי רק
לשמוע רחש מצד ימין שלי ולפני שסובבתי את הסוס כבר ראיתי את זה
עף לכיווני, מתקן לכידה פשוט עשוי ממספר אבנים קשורות אחת
לשניה בחבל, הוריתי לסוס לקפוץ אבל כבר היה מאוחר מדי, המתקן
פגע בנו והסתבך מסביב לרגלי הסוס שלי, הספקתי לקפוץ ממנו,
להתגלגל ולהתרומם בחזרה על הרגליים לפני שהוא נפל עלי, שלפתי
את החרב וחיפשתי את התוקף, מתוך העשב התרומם מולי אדם, לפני
שהוא הספיק להתייצב ניסיתי מכה לכיוון החזה, הטעיה ומכה לראש,
הוא בלם אותי בקלות ותקף, הדפתי אותו עם המגן, מסביבי שמעתי
עוד שלושה קמים מתוך השיחים, הראשון חייך, "הכפפות" הם סייפים
מעולים והם יודעים את זה, ויותר חשוב, הם יודעים שאני יודע את
זה. למטה המשיך הקרב וידעתי שאין שום סיכוי לקבל עזרה. אני
והתוקף הראשון המשכנו להסתובב במעגלים, להפתעתי גיליתי שאחד
מהשלושה הנוספים היה אורק במדי קצונה של שבט "הזריחה השחורה",
נראה שהמרגלים שלהם במחנה שלנו זיהו אותי והזעיקו את "הכפפות"
שהבטיחו להם כסף תמורת המידע ועזרה בלכידתי. החלטתי על תוכנית
ותקפתי, מכה מהירה לחרב של התוקף הראשון, אחת לא מקורית מספיק
כדי לחדור את ההגנה שלו אבל מספיק חזקה כדי לרתק את החרב שלו,
ואז הסתערות עם המגן לכיוון הגוף, זה עבד מצוין, הוא לא היה
מוכן לזה, הפרצוף שלו היה המום לחלוטין כשהמגן פגע בו וריסק את
הצלעות,החרב נשמטה מידו. מתוך רפלקס הוא הזיז את יד החרב כדי
לנסות ולבלום את המגן, מה שהשאיר את החרב שלי חופשית לשפד אותו
דרך הלב, השארתי את הגופה תלויה על החרב והסתערתי לכיוון
האורק, למרות ההפתעה שניכרה על פניו, הוא הספיק לחייך כשהניף
את חרבו לבלום את ההסתערות, בדיוק לפי התוכנית החרב פגעה בגופה
שעוד נשארה תלויה על חרבי וננעצה בה, משאירה לאצבעותי בדיוק
מספיק שיווי משקל וחופש פעולה כדי לנעוץ בבטנו את הפגיון
המורעל שידעתי שכל ה"כפפות" נושאים בכיסי הגלימה. מיותר לציין
שהחיוך לא החזיק הרבה זמן. נותרו עוד שניים, שמעתי את החרבות
נשלפות, הסתובבתי, שניהם עמדו דרוכים, בעמדות שיאפשרו להם
להלחם בי שניהם ביחד, אחד הרים את ידו והתחיל למלמל משהו,
"קוסם!", חשבתי, אין לי שום סיכוי לנצח שני "כפפות" בקרב
חרבות, מה עוד שאחד מהם הוא קוסם, החלטה מהירה, אני זורק את
המגן על הגב, מכניס את החרב לנדן, זורק פגיון על הקוסם, מסתובב
ובורח, מאחורי אני שומע איך מסיט אחד מהם את הפגיון בחרבו, אני
מגביר מהירות, הם מתחילים לרוץ אחרי, אני יודע שאני לא יכול
לחזור למחנה, גם אם ה"כפפות" לא יצליחו לשכנע את הפיקוד להסגיר
אותי, הם תמיד יוכלו לשתול מתנקש במחנה, וברגע שאני אסובב את
הגב... מצד שני... אני אחרי קרב, הם שניים, אין לי זמן לעצור
ולהוריד את השריון, אין לי סיכוי להחזיק הרבה זמן במרדף. חייב
למצוא מקום להתחבא בו, ומהר. וכך הגעתי אליכם.

הם ישבו מרותקים כל הסיפור, אף פעם לא ידעתי לספר סיפורים, הם
כנראה באמת צמאים לחדשות. חיוכים, עיניים נוצצות, פה ושם
מחאיות כפיים, כנראה שירד הלילה בזמן שדיברתי. כל השבט התאסף
לשמוע את הסיפור, הם הדליקו מדורה. אני מריח את הבשר הנצלה,
אכלנו והלכתי לישון, אחרי כל כך הרבה זמן, הרגשתי בטוח.

בבוקר העיר אותי אחד מהם, "תודה על אתמול, הרבה זמן לא שמענו
סיפור", "בבקשה", עניתי. "אתה חייב ללכת עכשיו, אתה חזק
משציפינו, אתה כבר בריא לגמרי". בסדר, קיויתי להשאר עוד קצת,
אבל זה בסדר, אני אלך, "נלך", אמרתי לדרואיד, "יש לנו מסע
ארוך, יש לא מעט ציידי גולגלות ו"כפפות", פרושים לאורך שולי
היער, נוביל אותך בדרך סודית, אל מקום שרק אנחנו מכירים, משם
אולי יש לך סיכוי". הלכנו, במקומות מסוימים קשרו לי את העיניים
כדי שלא אראה את הדרכים הסודיות, היו מקומות שחלק מהדרואידים
שליוו אותי החוצה הפכו פתאום לזאבים, פרצו לתוך שיחים צפופים
וחזרו מרוחים בדם, עם פיסות של שריון בין השיניים. פעם אחת
נעצרנו כולנו, אחד הדרואידים, בחור צנום משהו שתמיד הריח מוזר,
הפך פתאום לדוב ענק, והתפרץ לתוך קרחת יער, נשמע מאבק ממושך,
עוד כמה שינו צורה ונכנסו פנימה, מדי פעם חזר אחד מהם, בצורתו
האנושית, גוסס. אחד מהם חזר, מחזיק את זרועו, היא כמעט ונתלשה,
"כדאי שתצא לשם, לוחם", הוא הספיק למלמל, לפני שהתמוטט
והדרואידים הנותרים קפצו לטפל בו. העפתי מבט, שאר הדרואידים
הנהנו, זחלתי על ברכי דרך הסבך, ראיתי את הדרואידים, בשלל
צורות שונות, נלחמים בטרול ענק. לא היה זמן לחשוב, שמתי חץ על
המיתר, כיוונתי ויריתי, החץ פגע בדיוק כמו שתכננתי, במרכז
המצח, שקע כמעט כולו בתוך ראשו ל הטרול, הטרול הסתובב, בדיוק
בזמן לדרואיד בצורת דוב ענק להספיק להכות בו במרכז החזה ולפעור
שם חור, שלושה דרואידים בצורת זאבים התנפלו לו על הרגליים,
ושניים בצורת עיטים ניסו לעקור לו את העיניים, הטרול התמוטט על
הקרקע כמו עץ אדיר, והדרואידים שיסעו אותו לגזרים, מקפידים
לשרוף כל חלק כדי שיכולת הצמחת האיברים המופלאה של הטרולים
תעצר. מאותו היום זזנו במהירות, כמעט רצים, קטנו כמעט בחצי, כל
הפצועים נאלצו לחזור למחנה. לא היה זמן להשתהות. רצנו עד
שהגענו לשולי היער, "כאן אנחנו נפרדים, לוחם. מי יתן וחרבך לא
תיסוג אחור לעולם." "תודה לך, איש היער, מי יתן והירק ישרור
תמיד בכל אשר תלך" עניתי את התשובה המקובלת. "לאן תלך עכשיו?
ראית את הטרול, אנחנו קרובים לביצות, ולהרים. אין כאן דרכים
קלות." "חשבתי לפנות מזרחה, אני מתחיל להזדקן ולא יהיה לי כוח
לברוח מ"הכפפות" להרבה זמן." "בהצלחה" "תודה על הכל" ,אמרתי,
והלכתי. אין מקום לפרידות מרגשות בין אנשים כמונו.


זהו, אני חוזר לדרכים, לכיוון מזרח. חוזר הביתה, לאנדורלין.
להתחנן על חיי.