אני כותב עכשיו על פיסת הנייר האחרונה שיש לנו כאן, באחוזה
השרופה, איפה שאנחנו מנסים לבנות שוב חיים.
הכל התחיל לפני לא הרבה זמן, מצאנו את עצמנו יום אחד תקועים
במין אסם כזה, עם קש והכל. הדלתות היו נעולות אבל זה משום מה
לא נראה לנו מוזר וגם לא הפריע לנו כי היה הרבה מקום ולא
הרגשנו רעב או צמא. ואז, בלילה נפתחו הדלתות, לרוחב. בחוץ
ראינו פרצופים מוזרים, הם נראו כמו שלדים של אנשים שהכרנו רק
מוזרים ומעוותים יותר, מעל כולם ריחף צחוק מרושע, חסר גוף.
המפלצות פרצו לאסם בדהרה על חיות מעוותות עוד יותר והתחילו
לחטוף אנשים, כולם התפזרו בבהלה והתחבאו. הדבר האחרון שראיתי
היה הדלת נסגרת, שוב נשמע הצחוק המרושע.
התעוררנו לאותו אסם שבו נרדמנו אבל בחיסרון מזוויע,הרבה אנשים
לא שרדו את הלילה ונחטפו על ידי המפלצות. החלטתי לנקום, לקראת
הערב אספתי קש ואיכשהו הצלחתי להדליק אותו בעזרת כמה אבני צור
שמצאתי, משום מה לא נראה לי מוזר שיש אבני צור באסם. בערב,
חזר על עצמו המחזה של אתמול, המפלצות פרצו, הפעם מספריהם
גדולים בהרבה, ראיתי בהבזקים את פניהם של האנשים שנחטפו לילה
קודם, הסתערתי עליהם בצרחות כשהלפיד המאולתר בידי. לא יודע איך
אבל הצלחתי להבריח אותם החוצה ואז נשמע שוב הצחוק חסר הגוף.
הסתובבתי וראיתי את דלתות האסם נסגרות. משום מקום הופיעה לי
חרב ביד, הצלפתי באויר וצרחתי לשמים "לא תצליח להשתלט עלי",
הקול ענה "זה מה שאתה חושב". ניסיתי לזרוק את החרב, היא חזרה
ונדבקה לי ליד. פתאום ראיתי בית מוזר לא רחוק ממני, קירות הבית
נראו שקופים וראיתי שבפנים דולקת אש, נהיה לי קר, בלי לחשוב
בכלל הלכתי לכיוון הבית, הדלת היתה פתוחה, מצאתי לי פינה
והלכתי לישון. כשהתעוררתי ראיתי אנשים אחרים בבית המוזר, אותם
מפלצות שחטפו אנשים מהאסם בלילות הקודמים. צרחתי, הקול שלי
נשמע דומה לקולות המפלצות, רצתי לדלת הגדולה אבל במקום לצאת
דרכה ולנסות להגיע לאסם התחלתי לנעול את כל הבריחים המשונים
שלה, מאחורי התגודדו המפלצות והרביצו לי מכות רצח. איכשהו
נשארתי עומד, כוח מילא אותי מבפנים, הסתובבתי למפלצות, החרב
שוב הופיעה לי ביד, הכיתי במפלצות וצעקתי "לכו דרך הדלת
השניה". שוב נשמע הצחוק המרושע, רוב המפלצות ברחו. נשאר אחד
קטן ומכוער שהכה על גבי וצרח "אין יציאה, אין יציאה", שלפתי את
החרב והכתי אותו, הוא נפל מיד, בלי קול והתחיל מפרפר ומדמם,
תוך שניות ראיתי איך גופו מתחיל להינמס אל תוך רצפת השיש
האפורה. סיימתי לנעול את כל הבריחים. ואז ראיתי
אור לפידים בחוץ, שמעתי צעקות. מסתבר שכל שאר יושבי האסם
החליטו לחקות אותי ויצאו החוצה, בתוך דקות נמלטו כל המפלצות,
שכנראה לא ברחו ממני אלא יצאו לכיוון האסם. ההמון הסתער ושרף
את בית הזכוכית שישנתי בו. הצחוק המרושע נשמע שוב, הסתובבנו
לאחור
וראינו שהאסם בוער, מול הדלתות עמדה ילדה קטנה עם שער זהוב,
לבושה בלבן, היא זהרה על רקע האסם הבוער. הדלתות נסגרו ואז
נשמע הצחוק המרושע בפעם האחרונה.