11/8/99

8:57  בוקר, בית.

כרגע סיימתי להשקות את הגוויות הסרוחות של מה שהיו פעם צמחי
הגינה. אין סימני התאוששות בקרב אוכלוסיה מוכת אסון זו. בצופי
בהם אני חש מין הזדהות מיוחדת עם מצבם.
את גורמת לי לכתוב יותר מדי, ואני מדרדר עצמי ממכתב למכתב. אני
חושב שלא אכתוב ששה מכתבים אלא הרבה פחות, אם כי המכתבים
ארוכים משציפיתי שיהיו. גם זו הגזמה! משום טוב לבי אלייך חשבתי
שאוכל לשמח אותך במכתבים רבים, אבל זו אשליה. את יודעת איך
שתמיד הרגשתי (וגם ציינתי זו בנובלות שלי) את הכתיבה כתהליך של
השראה אלוהית. אולי לא את כתיבת המכתבים. בכל אופן, אני עצמי
מפחד לקחת קרדיט על כל דבר שכתבתי בימי חיי. אני לא מאמין
שהרציונאל מסוגל להוביל לכתיבה טובה, זו מסובכת הרבה יותר ממה
שהמוח מסוגל לנטול על עצמו. לכן אני משליך עצמי בידי השכינה.
לכן לנצל את השכינה הנפלאה הזו כדי לכתוב עוד כמה מכתבים כדי
לשמח אותך (עד כמה שהייתי רוצה) זהו מעשה נבזה. ואכן אני מרגיש
בשעות האחרונות (עוד מאז שני בערב) שאני סובל ממה שנקרא בפי
בעבר 'הרעלת כתיבה'. כן יש כזה דבר. בדיוק כפי שיש 'הרעלת
קריאה' והכוונה היא להרגשת חוסר תיאבון וחוסר יכולת
אינטלקטואלים הנובעים מעודף בפעילות, או אלוהים יודע מה. גם
כתבתי 14 שעות ביום ארבעה ימים רצופים פעם, אבל אז הייתה מטרה.
הפעם אני רק מרצה את עצמי ואותך. הכתיבה היא תהליך כל כך עדין,
היא לא בשליטתי בכל אופן. כל מה שמעל רמת ההקלדה אינו בשליטתי
ואני חש שאני בוגד בשולחיי.
אתמול בערב ניהלנו שיחה נעימה. היית ידידותית מאוד. קשה לי
להאמין שכל הזמן הזה היינו מרוחקים אחד מהשני, ועתה לפתע כך!
זה נפלא מעבר לכל דמיון!
אם זה ישמח אותך אומר משהו שהוא נכון בכל מקרה. אני דווקא
מרגיש קרוב אלייך במידה. חבל שהורחקנו לזמן כה רב. אבל בכל זאת
נדמה לי שיהיה לנו קשה מאוד להמשיך במערכת יחסים הזו, לווא
דווקא משום שכשאפסיק להיות מאוהב בך אפסיק לגלות בך עניין. אלא
גם דווקא בגלל שברגע שאפסיק להיות מאוהב בך יהיה קשה לך לגלות
בי עניין, עוד הרבה יותר משיהיה קשה לי.  העולמות שלנו שונים
מאוד. כשהיינו בים הכית אותי בחזון נוראי כשהבנתי עד כמה את
רוצה שחייך יהיו רגילים. את מטיריאליסטית מוחלטת, במיוחד בראיה
שלך לגבי מין. הכל ממלא תפקיד פונקציונאלי. בגלל זה אני שמח
שהכרתי אותך כי אני מרגיש שאני ממלא תפקיד מטאפיזי בחייך.
לצערי אני לא רואה הרבה עתיד לתפקיד הזה. מעולם לא הכרתי אותך.
מצד אחד יש לי מיתוס לגבייך לגבי אותה פסנתרנית (והנה המילה
הזו יוצרת מיד רושם מוטעה ולא מוצדק של אליטיסטיות) אנינת רגש
ועדינת מבע. זו שאמורה להכיר בכל מה שיפה ולאהוב אותו. המראה
שלך תומך מאוד באשליה זו.
לעומתו יש את אותו רושם של אותה אישה צעירה שנפגעה בילדותה
ובמהלך התבגרותה ואשר אינה מסוגלת עוד לבטוח בבני האדם. אותו
רושם שנחרט בלבי בעוצמה כה רבה כל פעם שאת שולחת מבט כואב או
כשאני שם לב לרגישויות הקטנות שלך שלא מאפשרות לך להקשר
לחלוטין או שמציבות מסביבך גדרות קטנטנות וסמליות או גם
חומות.
ולעומת זאת ישנה גם זהר השלישית. ייצור משונה. מכחישו של זוהר
השניה במסווה הפשטות שהוא מבקש להעניק לכל. זו מוקסמת מהדברים
בנאיביות נטולת אירוניה. כמעט כילדה קטנה (למרבה הפלא זו עלולה
לעיתים להיות כמעט מבולבלת עם זהר הראשונה, באהבת הדברים שלה).
אולם אותה זהר גם לוקה בראיה פונקציונאלית עד כמעט פשטנית
ואולי אפילו נאיבית לגבי החיים. היא רוצה לנהל חיים נורמלים!
או שלא? היא לא מתכננת שום טיול ארוך לתקופה שלאחר סיום השירות
הצבאי (זה נפלא בעיני יקירתי, אבל מדוע שלא תנסי כוחך במשהו
אחר?) והיא מתכוונת ללמוד. להתחתן? בקיצור  כל מה ש. היא לא
חשה סלידה יוצאת דופן כשהיא נמצאת בבסיס. היא לא חשה סלידה
ושנאה נוראית כמעט אף פעם. אני חושש שהיא עיקרה את עצמה מעט.
ולא, היא לא מתכננת שום דבר גדול.
נפגשתי עם הזהר ההיא בים, והיא הותירה אותי מוכה תדהמה עד עתה.
מאז היא נעלמה, אולם אני דואג בגישושי הזהירים שלא להעיר אותה
משנת החורף שלה.
השאלה היא, מי את יקירתי? נזהרתי מלהציג שאלה זו בפנייך עד
עתה.
שאלתי אותך כיצד אני נדמה בעיניך לעומת מה שציפית שאהיה. אני
רואה את כל ההבדל ביני לבין מתאר ההתפתחות ההגיוני שציפה לי
בכיתה ט' בכך שגוויתי האינטלקטואלית אינה שרועה בצד הדרך מוטלת
באיב ימיה כשאר גוויות אחרות ואהובות של חברים טובים. אני מודה
לאלוהים על כך, אבל אני גם לא אכחד ואני יודע בדיוק למי
להודות. כלומר לרע, לסמרטוטים ולסקרנות החולנית שלי. כלומר, יש
לי הרבה אנשים להודות להם על מי שאני היום (אני מודה לעומר
שצבט אותי בכיתה א' כל פעם שהייתי חולם, לדנה ששלחה אותי ללמוד
לנגן, להורים שלי ששלחו אותי לחוג כתיבה של דורית אורגד, לנילי
טלרמן המורה לספרות שלא הרשתה לי לכתוב כפי שרציתי ולרבים כל
כך אחרים), ואני אכן חש שאני שמח על מי שאני.
אבל כיצד את? כיצד את לעומת מה שציפיתי ממך? ובכן לא ציפיתי
ממך לדבר. אבל את מכה אותי בתדהמה לעיתים כשאת שונה ממה שאני
מצפה ממך בימים אלו.
כן, כמובן שהייתי רוצה שתעברי איתי לחו"ל ואני בטוח שזו עלולה
להיות התקופה המאושרת בחיי או האומללה בחיי, והשאלה איזו מין
תקופה זו תהיה מסקרנת אותי וגורמת לי לרצות להסתכן! אבל את כבר
גדרת את החיים שלך בכזו גדר שלא מותירה לך לפרוץ אפילו חודש
אחד לאף כיוון.
אני מאוד אוהב רפואה אבל אני לא בטוח שזה מתאים לך. כן, אני
רואה למי בדיוק זה מתאים, והיא יפה מאוד בעיני, הזהר ההיא עם
הידיים העדינות והחיוך הטוב שתסתובב בבית חולים בלי להרגיש
שהיא נחנקת בדיוק כפי שהיום היא מסתובב במפיק.
אני אוהב את הרופאים. הם דרושים לי מאוד בעולם שהייתי רוצה
לראות. הם אנשים שמעמידים את המוסר ואת הרציונאל מעל לכל
(כלומר בצורתם האידילית) אולם את לא דרושה לי ביניהם. את צריכה
להיות בצד שלנו. הם אנשים צרי אופקים, כמו כל אדם שחושב שאפשר
לתקן את גוף האדם או שבכלל קיים כזה דבר כמו גוף האדם. את לא
מבינה כיצד את מגדרת את עצמך? אני לא בטוח שזה ילך. את מוכרת
את עצמך עד סוף ימייך. אני מבטיח לך שלא יהיה לך רגע אחד של
חופש במהלך עשרות השנים של לימודים והתמחות וסטאז'ים אינסופיים
וזה לא היה מטריד אותי אם לא הייתי חושב שאין זוהר ראשונה
ואולי אפילו חלק מהזהר השניה, שגם היא יקרה לי מאוד, שיחנקו שם
בין הקירות, בחדרים המבושמים בריחות מנטרלים. את אולי לא
תרגישי בכך מיד, אבל.
אין לי שום אופציה טובה יותר להציע לך. אני דורש את הכל, בדיוק
כמו כל מאמין. אם היית מאמינה זו הייתה התחלה טובה. אם היית
מאמינה במשהו. אפילו משהו שגוי. הו, את דמות כל כך אניגמטית
שהדבר מכה אותי בייאוש. אני כותב עלייך כל כך הרבה ויודע עלייך
כל כך מעט שהייתי רוצה שתפני אלי בימים הקרובים ותספרי לי.
תעזרי לי להחליט קצת לגבייך.
את המאזינה המוסיקלית הטובה ביותר שפגשתי אי פעם. העיניים
מרפרפות בהזיות והגוף נע במחזוריות איטית בקצב הגאות. מסונכרן
בסנכרון חרישי. והפנים בהבעה חולמנית, עמוסה ומרוקנת ממבע עד
כמעט מדיטטיביות, כאילו הפנית את כל העצבים החשופים שלך לכיוון
אחד. ריכוז מושלם.
למחרת בצבא ניסיתי לרגע לדמיין אותך מקיימת יחסי מין וזה נראה
בעיני כמו אותו רגע בו הקשבת לשיינברג. האם זו מקריות שאת
נראית זהה? קנאתי בך על כך שאת מסוגלת להנות בצורה כזו מושלמת
גם ממוסיקה וגם ממין.
עד כמה שזה מוזר לי להגיד את זה, אני בטוח ששתי האהבות הללו
שלך, גם המוסיקלית וגם המינית הן חלק מזהר הראשונה. זהו מכתבי
האחרון אלייך, אבל הוא לא. אם נותר לך עדיין תאבון אחרי שני
סותמי תאבון נוראיים כאלה אז אומר לך שעדיין את עלולה לקבל
ממני בחייך מכתב או שניים או 20. יותר מכך, זה אפילו הגיוני.
רק לא בקצב נוראי כזה. בוודאי לו אם אפסיק להיות מאוהב בך.
לכתוב מכתבים כך זה נוראי. אתה חיי בצילם של המכתבים ובמקום
לספר לך דברים בהתרגשות ואהבה אני שומר אותם למכתב. כל פיסת
מידע אני אוסף ושומר על מנת שאתעדה במכתב. זו לא דרך לחיות.
השעה כבר 17:45, כי בלי ששמת לב נסתי לכל מיני מקומות במהלך
הכתיבה, כתבתי דברים אחרים, צפיתי בליקויי חמה, והרעלת הכתיבה
הזו מרעילה עתה את כל אישיותי. ועכשיו בשעה זו של בין ערביים
אני חש שאני מסוגל לשלוט על הרגשות שלי. זה משמח אותי אבל אני
גם לא סומך על עצמי לגמרי.
התאהבתי בך באותו הערב שפגשתי אותך גם כשהייתי בן 14 וגם כיום.
אולי דבר באמת לא השתנה. זה באמת לא שכיח אצלי, אבל זה גורם לי
לחשוש מלהפרד ממך, משום הפחד שאפגוש אותך שוב ערב אחד בגיל
שלושים ומשהו, ראש משפחה, ואת תהיי מקסימה לא פחות. אם כן או
אם לא, מעולם לא סיימתי מכתב במילה 'יאללה' ואני לא מתכוון
לעשות כך כיום. לא משנה עד כמה זה יהיה קשה לסיים את המכתב
הזה. בעוד שעה או שתיים אצא מהבית ואניח את המכתב הזה בתיבת
הדואר שלך. אני חושש מאמך שתגיח אולי מאחורי השיחים ותזמין
אותי פנימה לכוס קפה ושיחה על מאיר שלו וספריו. אם היא אכן
תעשה כך אני מאמין שאעתר להזמנה ואכנס לביתכם. אנו ננהל שיחה
על מאיר שלו ועל זהר מילר, ואולי אפילו אשתה מעט קפה.

13/8/99
זהר,

רק שעתיים או שלוש של ערות מאז שנפרדנו ואני מתגעגע שוב. לאחר
שאנו נפרדים, בערבים המאושרים האלו, אני תמיד שוכב מול הקיר
הלבן שעות ולא מסוגל להרדם מרוב אושר. אני מהרהר בך בחיוך
תמידי. 'הו, האושר הזה הוא חומר חזק' כפי שכתב פעם באדי גלאס.
אני מאושר כפי שלא הייתי מימי, אני מוכן להשבע לך בזאת. אני
משער שהנטל האדיר כל כך שלקרוא את ספריו של דוסטוייבסקי
ובמיוחד את הוידוי קורע הלב של איפוליט מאידיוט שוב ושוב
ובאותו הזמן לפגוש אותך שנוסכת עלי אושר מהסוג שאף אחת לא עשתה
מעולם, הוא משא כבד מדי על לבי. אני שוקע בענני צמר גפן ממותק
של אושר חסר תקנה.
יקירתי, האם לא ידעת שגם כאשר סיפרת לי על בן הייתי מאושר,
כמובן שכאב לי אבל הייתי מאושר. כאב לי יותר משום שבזמן האחרון
מדאיגה אותי הכרוניות שבמצבי והדאיג אותי ששוב אותה מציאות
מתגבשת מסביבי. אבל, את לא יודעת שהייתי מאושר כשויתרת עליו
למעני? (האם אכן ויתרת למעני, את אמרת שכן ואני רוצה, חייב
ואכן מאמין לך. לא היה ערך לחיי אם לא הייתי מאמין לך בימים
נפלאים כאלו) כשיכולתי לחשוב שאכפת לך.
אתמול בערב, באותו התקף של spite רציתי לבקש שנשאר יחד עם בן
כשכל החברה נסעו לפאב רק כדי להכאיב לעצמי ולגרום לך לתדהמה.
אני שמח שלא התעקשתי על כך ושעקבתי אחרי הצד הישר שבי. אני
נמשך מאוד אחרי הדמויות מלאות הspite של דוסטוייבסקי אם זה
איפוליט או סטאורוגין ואם איש המחתרת (יותר מכולם הוא הגדיר
קיומו על ידי הspite הוא הפך אותו להכרזת העצמאות, ומכך לדבר
שהופך אותו לאדם) משום שהן נדמות בעיני לכל כך אומללות. הם
דומות בעיני לאתאיסטים נוראיים שמוכנים לשאת בכל משא, הן
עוקבות אחר היצרים האפלים ביותר. לכן אני רוצה לעיתים לעקוב
אחריהן. אני מעוניין כל העת באנשים עם מחשבה לא הגיונית או
לפחות לא נורמלית.
ומהו אותו וידוי של איפוליט. איפוליט הוא נער ניהיליסט בן 18
החולה בשחפת ובעל שבועיים אחרונים לחיים. כל זה מתרחש בעלילת
הרומן 'אידיוט' של דוסטוייבסקי. הנסיך מישקין (האידיוט -
האידיוטיזם עצמו הוא למעשה טוב ותמימות הלב הקיצוניים שלו.
הנסיך אינו קורא בפניהם של האנשים אלא בנשמותיהם ולכן הוא מביט
במהותם האמיתית של הדברים. לאדם כזה החיים הם אושר ועצב
מעורבבים ואינסופיים. הנסיך היה נסיונו הראשון של דוסטוייבסקי
ליצור את הישוע הרוסי. בימים אלו אני חווה אושר ועצב בלתי
מסתיימים) מזמין אותו לביתו בפאוולובסק לבלות שם את השבועיים
האחרונים של חייו. הנער המסכן, עומד בייסורי הניהיליזם ביתר
שאת משום שמותו כה קרוב. במסיבה ביום הולדות של הנסיך הוא
מקריא את ה'ההסבר ההכרחי' שבו הוא מסביר את מותו או התאבדותו
או משהו כדומה. יקירה, אם אני לא בוכה כל פעם שאני קורא בהסבר
זה רק משום שאני לא רוצה להראות רכרוכי בעיניך.
מההסבר:
'כן, קיר ביתו של מאייר יש לו הרבה מה לספר! הרבה רשמתי עליו,
לא היה כתם אחד על הקיר המרופש הזה שלא למדתי אותו בעל פה. קיר
ארור! ואף על פי כן הוא יקר לי יותר מכל העצים של פאוולובסק,
כלומר יכול היה להיות יקר לי, אילולא היה לי הכל היינו-הך.'
הדמות החזקה ביותר שקראתי מעולם בספרות היא ללא ספק סטאורוגין
הניהיליסט המושלם המופיע ב'שדים' של דוסטוייבסקי. הניהיליזם
מוביל אותו למוצא הבלתי נמנע של התאבדות. אין כל מוצא אחר
לניהיליסט אמיתי. אולם סטאורוגין הוא למעשה הניהיליסט האמיתי
היחידי אי פעם. קשה כל כך למצוא ניהיליסטים אמיתיים בעולמנו.
קשה למצוא ניהיליסט כמו סטאורוגין שמוצא שעמום ברגשותיו,
ביופי, בהוללות, באומנות. את, יקירתי, רחוקה מאוד מלהיות
ניהיליסטית ואני מאושר על כך. אינך מתארת לעצמך כמה אושר גרמת
לי כשהכרזת באוטו כשעברנו את שדרות רוטשילד שאת מאושרת. חייכת
את החיוך המקסים והביישני שלך. חשבתי שאני עומד להתעלף מאושר,
כמו קירילוב אולי, כאשר האושר עמוס כל כך בפרטים ואתה עומד עוד
רגע לקרוס. האושר שאני חווה עמך הוא לעתים מעל למה שגופי מסוגל
לספוג. אני קורס תחתיו ברטט אקסטטי. אני לא רוצה לאבד אותך.
אמרת שברגע שהיחסים שלנו יהפכו לרוטינה בוודאי נפגש פחות.
אהובתי! זהו פלא ונס בעיני שאנו נפגשים כה הרבה! הרי אם לא
הייתי מאוהב. לא, לא היינו נפגשים כה רבות. מדאיג אותי שתרד
התדירות כאשר אפסיק להיות מאוהב. והאם אני מאוהב. אני חש
כלפייך משהו הדומה, באופן מוזר,  דווקא לאהבה. בהתחלה לא
הרשיתי לעצמי להגיד לך 'אני אוהב אותך' וחשבתי, אם אתה חייב
להגיד, אמור 'אני מאוהב בך'. אבל עכשיו איני יכול עוד. אני
רוצה לומר לך שאני אוהב אותך כי. ובכן, את כל הבחורות שהייתי
מאוהב בהן שנאתי בעוז. אותך אני אוהב. את יוצרת בי הרגשה של
רוך. כן גם הן יצרו אותה לעיתים, אבל הם נגעו במקומות כל כך
אפלים שרק פיודור נגע בהם בעבר. הם גרמו לי לשנוא הכל כל כך עד
שנאלצתי להסתגר לשנים. את גורמת לי לבקש רק טוב. את הופכת אותי
לטוב יותר משאני.
הייתי רוצה להכיר לך את אלוהים. אני מאמין לך שאת מאושרת. אני
חש זאת בך, אבל האם את באמת מוכנה לשאת במשא האתאיזם:
'אתאיזם אבסולוטי נעלה בהרבה מאדישות חילונית. האתאיסט
האבוסלוטי עומד על הדרגה הקרובה לאחרונה שבסולם האמונה (בין אם
הוא מטפס את השלב הבא או לא), אבל לאדם האדיש אין שום אמונה,
מלבד פחד אפל'
(מדבריו של הנזיר טיקון).
האתאיזם הזה כל כך קל כשהחיים יפים אבל מה לגבי התקופות שהחיים
נהפכים אומללים, מה לגבי אדם שרצח? אדם שכל אהוביו מתו? את
חושבת שהוא יהיה מסוגל להמשיך לחיות ללא אלוהים. אתאיסט מוחלט
יוכל לקיים את מה שיראה לצופה מהצד כחיים (אם כי בגהנום), אלו
שלא יהיו חזקים באמונתם יקרסו.
הו, האושר הזה הוא חומר חזק. הוא משחרר באופן נפלא. אני חופשי,
אני מרגיש, לספר לך בדיוק את מה שאת בוודאי רוצה מאוד לשמוע
עכשיו. זאת אם, אני יודע כבר שכן, את אוהבת יותר מכל דבר אחר
בעולם את אותן ישויות קטנות של נשמה טהורה עם טמפרטורה נורמלית
של 53 מעלות, מכאן באופן טבעי משתמע שהיצור הבא שבתור שאת
אוהבת הוא האדם - אוהב אלוהים או שונא אלוהים (ככל הנראה, כמעט
לעולם לא משהו באמצע), הקדוש או המופקר, המוסרי או הלא מוסרי
לחלוטין - המסוגל לכתוב שיר שהוא אכן שיר.
היום ההורים חזרו. הם עברו בספריה הלאומית של ניו יורק וצילמו
עבורי את הסיפורים האבודים של ג.ד. סאלינג'ר מגליונות עלומים
של עיתונים אמריקאנים שכוחים משנות הארבעים. הם התחלקו בספריה
לשני צוותים (נתתי להם רשימה של 20 סיפורים) וכל אחד היה אחראי
על השגת חלק אחר מהסיפורים. עברו שעות, ואבא שלי היה מדי פעם
חוזר לבקר את אמא שלי שרכנה מעל מכונת הזירוקס, מחזיקה בידה
דפים חצי מפורקים של ה'קאנזס סיטי ריביו 1942' עם התמונה של
רוזוולט על השער ודיווחים מהחזית הצפון אפריקאנית. פעם אחת
כשחזר, מצא אותה קוראת בסיפורים של סאלינג'ר, חיוך של תינוקת
נסוך על פניה ועיניה מוצפות דומעות אושר. יש סופרים, לא רבים
אך מוכרים ואהובים, שמחזיקים בכח המיסטי הזה, שמסוגל להפוך אדם
אומלל למאושר. שמסוגלים לקחת אתאיסט ולהפוך אותו למאמין אדוק,
סאלינג'ר, דוסטוייבסקי ולפעמים טולסטוי.
אכלנו היום ארוחת צהריים. אורי האחיין בן התשעה חודשים שלי,
צחק את צחוקו המלאכי בעידודה של אימי. הוא שכב על בטנו והביט
עליה בזמן שסיפרה לנו איזו מעשיה מהטיול. הוא חייך באופן
מקסים, אבל היא לא שמה לב אליו משום שעברה כבר חצי שעה שהקשבנו
בשקיקה לקול צחוקו ורצינו כולנו להקשיב לסיפורים סוף סוף. היה
לו מצב רוח טוב באופן מיוחד. הוא הביט על אמי מהופנט כל הזמן
שסיפרה לנו את הסיפור, וכשסיימה  פנתה אליו לפתע וקראה למול
פניו המחייכות 'אבל זה יקר לנסוע לשם, אורי!'. הוא הביט עליה
לרגע מופתע מהפניה הפתאומית ואז קרא 'דה, גה, דה' השפיל ראשו
ופרץ בצחוק חרישי, כמגחך לרעיון דבריו. כולם צחקו.
חשבתי אז עלייך, חשבתי על המשפחה הנפלאה הזו, חשבתי על אלוהים
ולפתע, ללא ששם ליבו לכך איש מבני משפחתי,  הוצפו עיני באותן
דמעות אושר מיוחלות. ידעתי שוב בידיעה ברורה שהאלוהים קיים. את
אולי ניהיליסטית אבל את חלק מהתודעה הדתית שלי. את חלק מאלוהים
ואינך יודעת זאת אפילו, עד כדי כך חפה ותמימה.
המכתב הזה מגיע אני מקווה כשבתוכו נחש גומי. לא שכחתי שאני
חייב לך, ואני מאושר. בקשת שלא אביט בך כך. אבל איך אני יכול
להמנע מכך, כאשת לוט אני מהופנט מקיומך. להביט עליך אינו דומה
למבט באף בחורה, זה דומה אולי למבט באושר או באלוהים, או
ביופי. איני מביט בך, את כסמל בעיני. ואני מרגיש שאת בשבילי
מעט היא, מאן דהוא פורץ ממך קדימה כדברי מיקובסקי.

14/8/99??4:45

שישי בערב, ערב מקולל. עכשיו בוקר יום השבת. חזרתי מהופעה
נוראית של הפרוינד המחריד.
תחילה הגיע העצב משום התקווה שתגיעי שנכזבה. אם לא הייתה בי
תקווה הרי, שהייתי עצוב פחות. אבל יותר מכל הייתי עצוב כל העת
מהמחשבה הבלתי נסבלת שלא אראה אותך זמן רב. שלא אראה אותך
לפחות עד יום שלישי, ואם לא אז או רביעי אז רק. (אלוהי,
ממחשבות כאלו חייבים להמנע).
בצהרים הודעתי לאמא שלי עד כמה אני מאושר והיא במקום לשמוח
אמרה שעל לזכור שתמיד יהיו תקופות קשות, הסכמתי איתה בקוצר רוח
ואמרתי את המשפט המפורסם שבני אדם מגדירים את המציאות על ידי
סבל ואומללות. האמת היא שחשבתי באותו רגע שאולי דווקא ההפך הוא
הנכון. אנו מגדירים את אומללותנו על פי אושר. איני סובל בזמן
שאני במקומות מסויימים משום שאני סובל בצורה אבסולוטית אלא
משום שהייתי רוצה להיות במקומות אחרים ולעשות דברים אהובים
עלי. איני סובל בצבא משום שאני בצבא. אני סובל משום הזמן
המבוזבז. כלומר, אני מציב את הדברים מול רפים מסויימים של
אושר. כלומר, לא הייתי מתנגד לשהות עוד ועוד שעות בצבא אם לא
הייתה בי הציפייה לאושר גדול יותר בעתיד. אם כך הציפיה לאושר
משמידה עצמה. האמת היא כמובן, שאנו מגדירים את מצבנו דינאמית
מול האושר והאומללות.
הערב הרגשתי נבזה כי רק הבוקר חשבתי שהאושר ייוותר לעד. הרגשתי
נבזה שאני כל כך אומלל. חסר אופי. בדרך לת"א חשבתי עלייך
וניסיתי מדי פעם להסיט מחשבותיי לנושא אחר. לצערי גיליתי שתי
עובדות מדאיגות מאוד. הראשונה - יש בי תאווה מאזוכיסטית להתמקד
בך במחשבותי, ולכן אני מתעלם מהפרוגרמות שאני קובע לעצמי.
השניה - גם כשאיני חושב עלייך, עדיין נותרת מועקה באיזור חצי
הגוף.
ישנה חתולת רחוב שנוהגת להכנס לדירה של החברה' דרך החלון של בן
או של נדב. הם מכניסים אותה והיא מסתובבת בדירה כבת בית. נדב
אוהב ללטף אותי, הוא אומר שהיא מתחרמנת כי היא מרימה את הזנב
בצורה בוטה ומפנה אליו את ישבנה. אני הסברתי לו שזו רק הדרך בה
היא מביעה מצב רוח טוב. הם קוראים לה קיצי. היא באה ודרכה על
חזי, שולפת טפריה ומגרגרת בנינוחות. ליטפתי אותה והיא נשכבה
עלי. נזכרתי בחתולה הישנה שלי. הרגשתי אומלל מאוד אבל לפתע
הרגשתי כל כך בנוח עם החתולה. הרגשתי נוחות כמוה לא הרגשתי מאז
הפעם האחרונה שהייתי במיטה עם בחורה שאהבתי.
קראתי 'זהר'. החתולה הסבה מבטה אלי וגרגרה 'אני אוהב אותך כל
כך זהר' גנחתי. נדב צחק וליאור קרא 'פאתטי'. לפתע דפקתי בידי
על השולחן וקראתי בכעס ובקול מחוספס 'פאתטיון'. ('פאתטיון הוא
הכינוי לפאתטיות חבורת סמרטוט - בדר"כ מיושם על ענייני בחורות.
ליאור אסר על דני להגיד אותו במשך חודשים ארוכים ועתה הוצאתי
את המרצע מהשק)
ליאור הביט עלי לרגע בעיניים מופתעות ואז פרץ בצחוק רם.
'אתה באמת אוהב אותה?' שאל, לא ברור אם בצחוק או ברצינות,
מאחר שתארתי לו את המצב לפני מספר דקות. אמרתי שכן. נדב שאל אם
את האחת. אמרתי שהאחת משתנה לפי האחת שמסכימה. כשיש אחת
שמסכימה היא הופכת לאחת. אם אחת לא מסכימה, בסופו של דבר תמיד
עוברים לאחרת.
יצאנו להופעה. רוני פרוינד הדפוק עלה על הבמה ונופף בשער
המתולתל המטומטם שלו וצעק שירי אהבה לאנשים שלא יודעים להרגיש.
אסור לתת לכל אחד לשיר על זה.
אחר כך שיחה עם שרה. תחילה אומללות אבל לאחר מכן עברנו לשוחח
על הדת. ברוב התלהבותי בזמן שדיברתי על ישוע שכחתי ממך לגמרי
והפכתי מאושר. לפתע התנערתי וקראתי 'עד כדי כך הוא גדול שהעביר
אותי שוב מאומללות לאושר'.
הלכנו לאכול ליד הנמל. תל אביב ואזור השרון מלאות חתולות
דרוסות. איתרתי 4 בדרך. כשיצאנו מהמסעדה שרה צעקה לפתע 'she is
hurt' וראיתי חתולה רצה במהירות היא רצה בצליעה ונשכבה על
המדרכה מניעה איבריה באופן בלתי נשלט, כלומר מפרפרת. שרה אמרה
'that's awful we can't leave her here' התקרבנו בחשש מה.
אז היא אמרה 'oh she Is dying, good' גיחכתי לשמע המשפט
האבסורדי. אבל לפתע החתולה באמת שמטה את ראשה ולאחר רגע
העיניים הזדגגו. כל העניין ארך פחות מעשר שניות. מעולם לפני כן
לא ראיתי בעל חיים מחזיר נשמתו לבורא. התקרבתי אליה והייתה
שלולית דם או שתן (אחר כך התווכחנו, כאילו שזה חשוב) ליד
הגופה. הפכתי עצוב וליאור הושיט אלי את ידיו לחיבוק. התכרבלתי
לרגע בתוך החזה שלו. הוא חיבק אותי וקרא בחצי צחוק יפה 'אני
חייב להיות דרמטי'. אבל באמת רציתי להיות עצוב. באמת הזדעזעתי
אבל כמובן שלא יכולתי לחשוב על זה יותר משלוש דקות. אני חושב
שהגבתי למוות יותר כאדם שמשתאה מול תופעת טבע מאשר כאדם חומל.
חשבתי על זהר החתולה של בן ונדב. ובדרך כל אותן חתולות דרוסות,
אין פלא שהגעתי במצב רוח רע הביתה.
איזו מן אהבה זו שמונעת ממני לכתוב. היא לא מוכרת לי, סוג כזה
של אהבה. אולי איני כותב כתוצאה מאהבה משום שאין לי מה ללמוד
ממנה עוד, לא מאותו סוג קבוע שפוקד אותי שוב ושוב. זהו רק
ניוון ידוע ומשעמם שמשתלט על גורלי מזמן לזמן. ובכל זאת זה
חשוב להתאהב מזמן לזמן על מנת לזכור שאני אדם.

15/8/99    20:20

פגשתי את יעקובביץ אחרי שבוע. הוא אמר שהיה בשבוע משק. דרש
בשלומך וספרתי לו על כל מה שאירע. הוא אמר שהוא רוצה מאוד
שאדפיס לו את כל המכתבים שכתבתי לך. הוא כל הזמן רוצה שאדפיס
לו דברים. אמר שיהנה מהם. אדפיס לו את כולם. שיבושם לו.
יום לאחר אותה תהום שהתגלעה לפני אתמול בצהריים ואשר בשיאה
התקשרתי אליך מתייפח למחצה (כלומר לעולם לא בדיוק מתייפח.
הייתי מנסה שלא להתייפח ונכשל בכך, או שהייתי לפתע מנסה
להתייפח ונכשל בכך) אני מנסה להבין את מה שארע. עברו שעות
ארוכות עד שהצלחתי להתגבר על התהום ההיא. עד הערב לא העליתי
חיוך. כאדם שבילה בהרמון תורכי ולוטף לילה שלם על ידי אלף
נערות ולאחר מכן הוכה יום שלם על ידי סרסוריהן איני מסוגל כרגע
לחוש כמעט דבר. אני קהה לחלוטין. הייתי קפוא בפנים חצי יום,
ועד הערב לא הצלחתי לגרום לעצמי לחייך. אני מרגיש שאני מתחיל
להתייצב ואני חושב שאנסה באמת להתמיד בכך מעט. הבנתי לפתע מדוע
המשבר ביום שבת היה החזק ביותר שארע לי כבר מעל לשנה. הבנתי
מדוע באותו יום חמישי איתך הייתי מאושר עד כדי כך, ובשישי
בבוקר למחרת.
ישנם שלושה גורמים המשפיעים עלי בצורה החזקה ביותר. איני חושב
על אלוהים כל העת (כפי שאולי נדמה לך), אולם לספרים של
דוסטוייבסקי יש תכונה זו עלי שאחרי כל אחד מהם שמסתיים עבורי
אני חווה שבועות של התרוממות נפש. איני מתאהב כל העת (כפי
שאולי נדמה לך) אך כשזה קורה אני מרגיש כממוזל בעולם. אני אוהב
את משפחתי ומאמין בגרעין המשפחתי עד לטרוף. אני מאמין רק בשני
דברים יותר. באהבה ובאלוהים (ובעצם שניהם הינם מבחינתי כמעט
היינו הך).
בימים שפגשתי אותך אירע צרוף מקרים מוזר שבו כל הגורמים האלו
היו נוכחים בחיי. הייתי מאושר עד כדי קריסה ממש, כפי שתיארתי
בפנייך במכתבי. אולם ביום שבת לפתע אותו אושר שמילא אותי וניפח
אותי לממדים חדשים, התרוקן ממני כאוויר מבלון ואותו חלל שהתפנה
עתה ולא נמצא  חומר שימלאו הוריד אותי ליגון  שאולה.
יום שבת בבוקר. קמתי עצבני בגלל שעדיין אהבתי אותך, בגלל
שעדיין לא אהבת אותי. נכנסתי לוויכוח עם האנשים היקרים לי
ביותר, עם משפחתי הנפלאה. הוויכוח על הפרוזאק. כמה הייתה לא
הכרחית או פגיעה שפגעתי באחותי היקרה מיכל. פעלתי נגד רצוני
האישי והאינטרסים שלי והפכתי לחיה מחוסרת בחירה, הדבר השנוא
עלי ביותר. חוויתי משבר אמונה נוראי באל. כן, כל הגורמים הללו
הם שגרמו לי לנסות להתייפח באותם צהרים. הייתי צריך לצטט לעצמי
גיבורי דוסטוייבסקי שעות בערב כדי לעודד את עצמי ולמחרת
כשקראתי במאמרים גיליתי שדוסטוייבסקי השטני שתל בהם סתירות
ואי-סדירויות כהרגלו. כלומר, הבנתי הכל בצורה לא נכונה כרגיל.
כן, מאהלר הוא היחיד שמסוגל לנחם כרגע. אני חושב שעכשיו למדתי
לקח. אני אנסה באמת להפסיק להתאהב בך. אני מאמין שאפילו אצליח.
משום מה אני מאמין.
ביום שבת בערב, מדוכא עד עפר דל, שכבתי במיטה בחוסר יכולת לזוז
ורע התקשר. הוא גילה נכונות מפתיעה לשוחח על הבעיות שלי. (רע
סולד מכל הבעת רגשות ומרגשות בכלל. למעשה מרוב סלידה מחבר שלו
שפעם גילה לו את סוד סבלו ייעץ לו רע להתאבד. הוא סובל מעקרות
רגשית לדעתי, אבל זה נושא אחר לפעם אחרת. אני סובל מemotional
abundance. )
שאלתי אותו כיצד הוא נמנע מלהדרש לאותו נושא של האהבה. הוא אמר
שהיה רוצה אולי שותפה למיטה. נחרדתי באמת ובתמים ושאלתי אם
אינו מעוניין ביותר מזה, הוא אמר שאולי כן אבל זה לא כל כך
חשוב לו. בגיל 16 קרא את הזר של קאמי והוקסם. לא הכרתי אותו
מלפני כן אבל אני יודע שהוא דומה לו מאוד. מרוקן רגשות
לחלוטין. אפילו שאינו אוהב עוד לא את הזר ולא את קאמי.
בטח שהייתי רוצה לפעמים להיות מרוקן מרגשות כמו רע. הייתי רוצה
לבוז לאנושות כולה, או אפילו לא לבוז אליה אלא לא להעניק לה את
התייחסותי אפילו, להיות Uebermensch  כמו רע. הייתי רוצה לא
להרגיש את הריק הזה. הרי אני זקוק לאהבה רק משום שאני לא בטוח
בקיומו של אלוהים. אם הייתי בטוח לא הייתי צריך לחשוש לגבי
נפשות תאומות. הייתי אוהב את אלוהים כמו את נפשי התאומה.
זה אותו פחד מהזמן, אותו פחד מהמוות שגורר אותי לחיקן של
אחרות.
חשבתי לוותר על הנושא. כן אני מוותר עליו כבר שנים רבות, אבל
חוזר אליו כל פעם מחדש. האמת היא שהייתי רוצה אולי שהאהבה תדחה
אותי, כמו את סלין, אבל איך אני אחיה עם עצמי? ביום שאמאס
באהבה אשנא את עצמי על מכוערות, עד אז אהיה פאתטי. אבל על כך
לא אשנא עצמי לפחות.
כן, אני לא חושב שאני מוכן לוותר עדיין על אהבה! אפילו שהיא רק
משביעה מרורים. אני איני בן דורי. דורי משביע אותי מרורים
רבים, אבל. ובכן אני מסרב להפוך לניהיליסט רק משום שכולם
מסביבי ניהיליסטים הדוניסטים. אם אצטרך, אשנה את פני הדור
כולו!
אני חושב הרבה בזמן האחרון על מה שאעשה אחרי הצבא. ביום שבת
הבנתי מהי אחת מאשמותיו הגדולות ביותר של הצבא כלפי. הבנתי
שמשום הצבא החל אותו שעון זמן בלתי נראה ומציק לתקתק בי כל
הזמן. זה התחיל כשהייתי ברמון והשעון הקטן היה מתקתק ומזכיר לי
כל העת כמה זמן נותר עד שאצטרך לחזור לבסיס לעוד שבועיים. לא
הייתי מרשה לעצמי לעשות בבית דבר שיכולתי לעשות בבסיס: לא
לנגן, לא לקרוא, לא לכתוב, לא לראות טלויזיה, סרטים, לא טלפון.
רק לראות חברים. שנאתי לראות אותם כל כך הרבה אבל הכרחתי את
עצמי. מאז לקח לי שנה וחצי, ואפילו שהכל השתנה עדיין אותו שעון
מתקתק כל הזמן ומציק לי. עוד בכיתה ט' שמתי לב לאותה תכונה של
האושר העילאי כאשר הוא מפסיק את תנועת מחוגי הזמן. קירילוב
אומר שאם לא נרצה שהזמן ינוע אחורה או קדימה הוא יהפוך לנצחי
ואנו נהיה מאושרים (אני מוסיף שזקוקים גם לאבד את מודעות
הזמן). קירילוב מגדיר את אלוהים כהפחד מהזמן ומהמוות.
אני חושב שמה שהייתי רוצה לעשות אחרי השחרור זה לנסוע לתאילנד
לאחד מהאיים ולהשתעמם שם בלי להרגיש אשם לגבי זה. הייתי כותב,
פוגש אנשים, אולי הייתי אפילו מעשן קצת סמים - כל מה שאהיה
זקוק לו על מנת לגרום לזמן להפסיק לתקתק. אני חושב להשאר במקום
הזה שנתיים לפחות. כמה זמן שזה יקח עד שהשעון המרגיז הזה בתוכי
יפסיק לתקתק ואני אוכל להיות מאושר שוב.
אני זוכר כשהייתי חבר של בל. הייתי יכול לשכב איתה במיטה
לפעמים ולהרגיש מאושר. הייתה כל כך מעט תנועה באותם רגעים וכל
כך הרבה אושר, שהייתי מפסיק להבדיל בין העבר לעתיד והיה נדמה
שהזמן הופך שקיף. הייתי מאושר באותו רגע ואפילו לא הייתי זקוק
לבקש מהזמן שיעצור הוא תמיד היה עוצר בעצמו. הזמן היה הופך
נצחי ואני הייתי משיג אושר. לכך אני מתכוון בזמן שהופך לנצחי.
טיפש שכמותי בזבזתי את תענוגות הזמן למען תענוגות מין שהינם
עינויים בפני עצמם.

30/8/99

קרן יקירה,

זה אכן היה תענוג לקבל את מכתבך. תענוג צפוי אך הציפייה לו אך
הכבירה את עוצמתו. אני חושב שהרעיון שלך לגבי מכתבים בדיוניים
הוא רעיון טוב מאוד, אני רק לא בטוח כמה זמן נוכל להחזיק בו
מעמד. מכתבים בדיוניים מושכים תמיד כאשר החיים שבמציאות
מכזיבים ביצירת מקורות עניין.
למה היא לא מתקשרת? שאלה זו ועוד רבות דומות לה אני שואל את
עצמי כיום מדי יום ביומו. אולם אני אוסר על עצמי להתקשר משום
שאיני רוצה להצדיק את דבריה שאמרה עלי (היא אמרה שאני טיפוס
חלש אופי). את רואה לאיזה מלכוד נקלעתי יקירתי? אני מסוגל רק
בקושי לעזוב את חדרי או את ביתי מחשש פן תתקשר ואחמיץ את שיחת
הטלפון שלה. אני קופץ כקפיץ ומתמלא בחדווה לשמע כל טלפון
ומתמלא בעצבות לשמע קול כל אחד מהמתקשרים שאינו היא. אך לא
לשומעך יקירתי, אהובתי הכמעט אחרונה.
אז את מבינה איזה סבל אתן גורמות לי כשאינכן אוהבות אותי,
יקירה? אכן זהו יותר משהלב מסוגל לסבול. אולם בי נשבעתי שאת
אותה בחורה יקרה שמסרבת בימים אלו לחייג את מספר הטלפון שלי
ולהשמיע בפני את קולה הענוג לא אשנא לעולם. אותך יקירה, שנאתי
שנאה יוקדת וככל שאהבתי אליך הפכה זקנה יותר כך הפכה שנאתי
למבוססת וחזקה יותר. אולם יקירה, מי היה זה שאמר שההפך של אהבה
אינו שנאה אלא אדישות? איני זוכר, אולם על מנת לחלוף משנאתי
אלייך לחיבתי של היום, היה עלי לעבור באותו ים של אדישות שהוא
מבחינתי סופה של כל אהבה. האהבה מסתיימת באדישות!
והיום יקירה? אינך מותירה אותי אדישה אפילו לרגע אחד! גופי
מתקמר בהנאה מתפתלת לשמע קולך! אגלה לך דבר, אפילו ברגעיה
הגדולים ביותר קולה לא נשמע יפה ולו אלפית משהיה קולך! אך
פניה! גופה!
אני חושב שהחברים שאת מתייחסת אליהם חייבים להיות וירטואלים
יקירה. אצלך קיימת משוואה עקומה שאינה משווה לעולם בין שעות
בילוי לבין רמת חברות. היחס אומנם אינו ישיר אך קיים גם קיים,
ובכלל, אם את תמימה כפי שהייתי רוצה לחשוב שאת (אם כי איני
מסוגל לעולם) הרי יש לך הבנה חלשה במקצת ביחסי אנוש (אני מצטער
אולם כך נדמה לי הדבר)  ודווקא הדבר הזה עושה אותך ראויה
לסליחתי ורחמי. למרות שאינך מעוניינת באף אחת מהן בוודאי. אבל
האם את בכלל תמימה?
בכל מקרה, איחוד יהיה! יום אחד יתקיים. בפורום זה או אחר! עלוב
או נלעג! עצום או נרגז! השאלה היחידה היא האם נוכל להרשות
לעצמנו להיות כנים כשנפגש שוב. אם כן, נבכה על שנים שאבדו שמהם
לא יהיו יפות. אם לא, הרי נהיה נוקשים וחנוטים כשחקנים גרועים
בתפקידי חברים.
ובכן יקירה. כמובן שאני מבין אותך! גם אני הייתי מוכן להצטרף
לאיזה מקדש. גם היום וגם מחר. ואיני נרתע כלל מכתות. איני נרתע
כלל מדבר. אני אכן מתכוון להצטרף למנזר לתקופה מסויימת ואם
הדבר יתאים לי איני פוסל את האפשרות שאשאר שם. אחרי הכל. נו,
כל דרך אינה עדיפה על דרך אחרת מלבד הדרכים שגוררות התדרדרות
מוסרית ודתית. אז, בשמחה כמו צ'ואי לי הצטרפי גם את למנזר
בודיהיסטי וגלחי את ראשך (העור היפהפה המקיף גולגולתך יתגלה
סוף סוף) ואני אבוא לבקר, כנראה. אני אהיה השכן שלך. אבל אולי
תצטרפי אלי לאי בורקאי שם אני מתכנן לחיות שנה או שנתיים
ולכתוב רומן ראשון. בואי לא נעשה כלום המון המון זמן.
עד שאסע בוודאי כבר תהיי נזירה אדוקה, את אומרת?
לא נורא, אני אעבור, ומתוך ריקשה חומה אצא לנשק לך הזרת!

זוכרת את אי השפיות. זה מגוחך אבל יקירתי, יש לנו הזדמנות לממש
את זה. אפילו אם איני מאוהב בך, הריני נשבע לך ברגע זה שלעולם
לעולם לעולם לא אפסיק לחלום על לבלות את שארית ימי האחרונים
לצדך. להגות את מילותי האחרונות לאוזנך.

שונא העבר,
אוהבך הנצחי