נובלה במכתבים


3/8/99
אהובתי,

אני יושב מול המחשב, מאזין לקכל 299 וחוטף התקפי לב סדירים
למדי ממחשבות עתירות רגש על פנייך. בשעות האחרונות אני מתחיל
לחשוש שהן מזיקות לבריאותי. האהבה אליך גורמת לי לעשות דברים
מטורפים כמו להתחמק מסיור גפי לטייסת (מה שעלול לעלות לי בעונש
כבד) על מנת להשאר ולכתוב לך מכתב אהבה. היא תגרום לי לעשות
דברים מכאיבים כגון לכרות את ראשי ואולי בעזרת האל עוד תעזור
לי לצור דברים יפהפיים. והאם לא זו הייתה הפונקציה היחידה אי
פעם של האהבה בחיי?  אני סוגר השנה עשור שלם של אהבות, של
אכזבות. ואכן הדבר היחיד כמעט שאני יכול להגיד שהרווחתי מאותן
אהבות (הן היו 7 במספרן, ספרתי אתמול) היו מספר קטעי פרוזה
עלובים שנהגתי להציג לראווה בגאווה לא מועטה בשלבים אלו או
אחרים של חיי.
כל פעם כשאני שוכח כיצד תחושת האהבה אני תאב להיזכר בה. כשאני
נזכר בה אני חושש שהיא תזיק לבריאותי, וכשאני חש אותה זמן רב
מדי אני מרגיש שהיא כמו אובססיה שפוגעת בחופשי האישי ומורידה
את רמת קיומי לרמת המונומאניאק.
אלי, ציפיתי לכה מעט באותו יום שישי שעברו רק ארבעה ימים מאז
חלף (ונדמה כאילו חלפו שנים) בו פגשתי אותך באותו מקום נוראי
שעוד מספר ביקורים בו ואוכל לדעת בוודאות שאני הולך לגיהנום.
בוודאי שלא פיללתי למצוא שם את הפנים המקסימות שלך, שהיו
נטולות מודעות לזדונויות ולאכזרויות שהקיפו אותן. מצאתי צורך
להתנצל שאת רואה אותי במקום כזה והתפלאתי לגלות שאינך מוצאת בו
פסול. אולם לרגע אחד לא התאכזבתי. הבנתי שבדרגה העליונה כל כך
שאת מעלי את רואה את הכל ולא שמה לב לכל הטינוף והלכלוך. הוא
אפילו לא התקרב אליך. אלוהים, היית כל כך שונה שם, עם הבגדים
שלך, שלא חשפו דבר והחיוך שלך שלא קרא 'סדום!'.
כה שונה שחשקתי לקחת אותך משם לכל הרוחות. התאהבתי בך כמעט
מהרגע הראשון, מעולם לא האמנתי שזה אפשרי. אולי היה זה אפשרי
רק משום שהכרתי אותך והוקרתי אותך בעברי, אז אהבתי אותך לאיבוד
חושים ואיבוד מצפון.
ואני חסר מצפון. שוחחנו. לא יכולתי להימנע מלהחמיא לך שוב
ושוב; לתספורתך, לפנייך המתאימות לה כל כך, לעגילים המתאימים
כל כך לשתי הקודמות ולשיניים הנפלאות הללו, לבנות, קטנות ולא
לגמרי ישרות.
אך את לא יודעת כמה מחמאות התאפקתי מלשפוע עלייך. רציתי לספר
לך על עינייך שגרמו לי להפנות את שלי במבוכה מפני אורן הנגה,
על החיוך שלך שגרם לי להרגיש נבזה ואשמאי. אבל למרות הכל
הצלחתי לשחרר מספר מילים, אפילו לשלוט על עצמי.
אמרת שבבראהמס יש עצב מופנם ומאז אני מסתובב ומדקלם את המשפט
הזה בראש כמנטרה אוחזת סוד. אני מסתובב ברחובות ומהלל את
בראהמס על עצבונו המופנם בפני כל אדם שאני פוגש.
הייתי מאושר כשהצעת לי את מספר הטלפון שלך, אותו התכוונתי לבקש
גם כך. סיימתי את השיחה בעצמי משום שלא רציתי לשעמם וקיוויתי
שלא לצאת כשידי על התחתונה.
הייתי אומלל כאשר אלון ניטוקר ניגש ושוחח איתך. נזכרתי כיצד
אהבתיך בנעוריי, לפני שנים רבות (שש כמדומני) וכיצד אותו בחור
מגודל וחסר עידון לטעמי, שבה דווקא הוא את ליבך. הוא אמר לי
שהוא מעוניין בך ומיד הצטערתי וחשבתי שסיכויי נחותים לשלו. אך
לא בזתי לך לרגע על כך שתבחרי בו על מראהו או למרות שלדעתי
ערכו אינו שווה לערכי (אני מצטער להתגלות כיהיר כל כך אולם
מספר תכונות מכוערות בי נוהגות להבליח לעיתים מזומנות ולכך כבר
הורגלתי, בגבולות מסויימים). לא בזתי ואפילו לא נטרתי לך טינה
למרות שבמוחי היה הכל כבר מוכרע ואבוד. כיבדתי משום שזכרתי
כיצד אני נוהג לאהוב על בסיס שרירותי לחלוטין את הלא ראויות
תמיד. כמעט כולן מלבדך.  
כמה אציל להשבע לאהבה נצחית וכמה קשה לקיים שבועה! האם כלל שמת
לב שהייתי שתוי?
לפני שנסעתי יחד עם גיל הוא אמר לפתע 'לך תגיד שלום לזהר' (כבר
הספקתי לגלות לו על הרגשות שחשבתי שמתגבשים בלבי). הוא שלח
אותי בדחיפה קלה כאבא השולח את בנו לעמדת החובט בפעם הראשונה
בחייו. לא ידעתי על מי הוא מדבר לעזאזל, אבל כשראיתי אותך
כעסתי מאוד על פיזור מחשבתי. איני חושב שאפילו נגעתי בידך לפני
שנפרדנו, רק אמרתי שלום (מבולבל מאוד, אני חושש) ונפרדנו. את
אמרת לי להתקשר ביום שלישי בערב והייתי מאושר מהצעתך אך מדוכא
עד מוות מהכרזתו של אלון שהוא יכה בך בעזרת תשוקתו ויכה בי
באגרופיו אם אנסה לזכות בהוקרת ליבך.
כשהתעוררתי בבוקר הפטישים הלמו על הלב וקראו 'זהר! זהר! זהר!'
הקצב היה אחיד והכאיב לי מאוד. בקושי גררתי עצמי אל שולחן
ארוחת הבוקר. לאחר מכן ניסיתי לקרוא דוסטוייבסקי אך אותו קול
פנימי המשיך. הוא היה כה עקשן וכה מפריע לקצבו הפנימי של הרומן
עד שנאלצתי לקום ממיטתי עליה הייתי שרוע ולגשת למחשב שם מצאתי
בקלות יתרה את הקבצים המכילים את המכתבים שכתבתי לך כשהייתי
מאוהב בך אז לפני שנים רבות.
הקריאה בהן היוותה הרפיה ושיכוך כאבים. הצטערתי שאין מהם עוד
(מצאתי רק שלושה). הם היו בלתי מהוקצעים ולא כתובים כהלכה אבל
חלקים מהם היו לא לחלוטין רעים וגרמו לי הנאה.
קיללתי את המצב על כך שאסור לי להתקשר אלייך עד ליום שלישי.
התפללתי שגם את מבקשת שאתקשר אליך כעת.
אותה העת החלו אותם כאבי לב בלתי פוסקים אשר גורמים לי לחרדות
נוראיות שמא אדרש לצנתור בשנים הקרובות. כמובן שלא יכולתי
להמנע מלספר לכל אותם חברים, ידידים, ואפילו אנשים שאינם
חברים, או אפילו אויבים, או שאותם הכרתי בזה הרגע, על אהבתי
החדשה. היללתי אותה כל העת. התגעגעתי אליך אבל זו לא היית את.
איני מכיר אותך.
שנאתי את עצמי על כך שאני מספר לכולם אבל ויתרתי לעצמי מהר
מאוד. או שמא הייתי מטיל על עצמי הגבלה ולאחר מספר רגעים או
שעות הייתי מתנער ממנה משום שעולה היה קשה עלי. הייתי מספר לכל
אדם ומקווה שבכך אפיג את כאב האהבה ואחלוק עם אחרים את נטל
העמידה בה. אולם האהבה נותרה על גבי כבדה ונוראית.
אחרים פקפקו באהבתי. איני אוהב אותך! בכך אודה בראש כל חוצות.
אין בי אומץ להודות על אחת אפילו שאהבתי מימי חיי! כל דברי ימי
הם רצף של התאהבויות נואשות ומכאיבות! איני יודע לאהוב! אני
יודע להתאהב! אני מאוהב בך, ומקווה שעל מנת להתאהב לא זקוקים
להוכיח דבר מלבד כאבים נוראיים שבלב. איני מדבר על דבר אחד
מהדברים העמוקים עליהם מדברת האהבה אם היא קיימת (רגש התאחדות,
השתתפות, ויתור על העצמי - אם כי גם אלו יעמדו במחלוקת משום
שכל אחד מגדיר את האהבה אחרת בהתאם למערכת האמונות שלו. ובעצם
מה זה משנה?) אלא על הערצה עיוורת לאותו דימוי נשי ודו רגלי בו
נתקלתי ושמתרוצץ עתה ברוחי כסערת טורנדו, מוחה ממנה כל זכר
לשכל ישר.
זהו אינו מכתב אהבה רגיל! המכתב הזה אינו מכוון אלייך אלא אל
האהבה אם היא קיימת! ואם אינה אז אל אדוני! ואם הוא אנו קיים
אני משאיר את הקיטבג במקום שהוא והולך הביתה כי אני לא אוכל
לסבול רגע אחד נוסף של קיום במחשבה שהוא אינו קיים. יכולתי
בעבר, כאשר עדיין לא נהניתי מחסדו. עתה לא אוכל עוד לשוב לחסד
כימיקאלים.
אני שבע אכזבות אהבה כאדם זקן בהרבה מגילי. אני קרוב כל כך
להכריז שאיני מעוניין באהבה הזו! לא באהבתך אלא באהבה בכלל!
לעשות את מה שבאראדמי של סלין עשה, לזרוק את האהבה לכל הרוחות.

אם שרפת הכסף של הKLF הייתה הבגידה האולטמטיבית בעולם המערבי
הקפיטליסטי והחתרנות האולטמטיבית מול אלוהים הייתה הניהליזם,
דחיית האהבה הינה אחת מאותה סדרה של בגידות כה חריפות
ואבסורדיות שהן נדונות להפוך עולמות. אולם במה ובמי אני בוגד?
באושר אולי? בעץ הדעת?
אם לא תאהבי אותי אחזיר את המנדט הזה לאל. אני אוהב אותו,
מעריץ אותו ועובד אותו כל ימי אולם איני מסוגל לשאת בעוד
היתולים סכלים או כאילו סכלים מצידה של זו. אכריח עצמי לשוכחך
ולא אחשוב עליך ולו פעם אחת נוספת כל ימי. ואם אחשוב פעם אחת
נוספת בלבד אכרות את ראשי כדנטון.
האהבה אלייך הינה הרבה יותר מסכומה. אלא נוגעת באלוהים, במוסר
ובהכל בעצם. בעצם אני איני מסוגל.
אבחר כל יום מחדש לאהוב על פני להיות נאהב. אזכור את דיברו של
דוסטוייבסקי על הגיהנום (חוסר היכולת לאהוב). אני מאמין בכך
בכל עודי. ובכל זאת איני מסוגל.

8/4/99
זהר שלי,

האם תרשי לי לצטט לך מעט מקירקאגארד.
'שלי. מה מורה מילה זו? לא את השייך לי, אלא את אשר אני שייך
לו, מה שמכיל את הוויתי כולה, את זה שהוא שלי אך במידה שאני
שלו. אלוהי אינו האלוהים השייך לי, אלא האל שאני שייך לו, וכן
הדבר שעה שאני אומר מולדתי, ביתי, משלח ידי או תקוותי. אם עד
הנה לא היה בנמצא אלמוות תבקיע נא מחשבה זו שאני שלך, דרך
נתיבו השגור של הטבע, אליך.'
לפני מספר דקות נפרדנו אחד מהשניה אני לא יודע מה לחשוב. איך
שנדמה, ההתרשמות שלילית מבחינתך. האם קיבלתי בוזנט כפול?
אני מנסה לנחש על תחושותייך כלפי. נדמה לי שאינך שוללת אותי או
אולי אפילו מחייבת, אבל אם כן? באיזו צורה? נדמה לי שלא אתאים
לחייך.
אין לי כוח מספיק על מנת להלחם בשורות המחשבות הניהליסטיות
המסודרות במוחך. לא נראה לי שאצלח למטרת המין (אם כי אולי
הייתי רוצה, אבל לא בכך חפצי) ואת אמרת בריש גלי שאינך
מעוניינת באהבה. אינך יודעת כמה משפט זה הכאיב לי. פחות הכאיבו
אלו שנגעו ל'בערך חבר' אולם גם אלו הכאיבו.
האם כשאמרת שאינך מחפשת אהבה נתת לי את בוזנטך? האם את בכלל
מודעת לכך שאני מחפש בך אהבה? שאני כבר מאוהב בך?
והאם אני מאוהב בך? היום היית יפה פחות מאשר בפעם הקודמת
שראיתיך. משפט כזה, אסור לו שייכתב. אולם בכל זאת כל כך יפה.
הרבה יותר יפה משני הגרמנים האלו, גם אם היו נשים. להחמיא
לנשים על יופיין הוא עניין נבזי.
סידרתי עצמי רבות כל כך לפני שבאתי לפגישה עמך. שמתי את הריחות
הרצויים בכל המקומות המחויבים. התנקיתי בכל המקומות והתלבשתי
בצורה הסולידית ביותר. ועדיין כשהגעת, יפהפה שכמותך, הרגשתי
מעורר דחייה. את היית נפלאה, בסנדלייך, שנראו לי כל כך עדינות.

אהבתי אותך כשנסענו בדרך ואת קראת. כן, שמתי לב שחייכת לעצמך
והייתי מאושר מכך. השיחה בינינו לא הייתה ברובה אמיתית כפי שאף
שיחה בין שני אנשים שלאחד מהם יש כוונות רומנטיות נסתרות לגבי
השני לא יכולה להיות אמיתית לחלוטין. משום כך הייתה מגושמת.
אבל האם שעממתי אותך? לא אוכל לסבול לשעמם אותך.
את המכתבים האלו אביא לך, כך החלטתי רק כשהכל יסתיים. כשנהיה
מאוהבים עד כלות הנשימה או כפי שאני חוזה שייקרה, כשהכל יהיה
מוכרע בצורה שלילית זו או אחרת. ואז, האם תרצי שאקריא לך אותם?
אני בוודאי אהנה מכך מאוד?
אם אני קורא לך את המכתב הזה כרגע תדעי שאני עדיין מאוהב בך.
אינך מסוגלת להבין עד כמה את מכאיבה לי, בניהליסטיות שלך,
וחוסר האמונה. אני זקוק כל כך לבחורה מאמינה. החן שבתנועות שלך
הוא בין נשי לנערי. לפתע אהבתי גם את שדייך הקטנים. לאהוב את
קצוות השיער הבלתי ממושמעת שמעל אוזנך. כמו של נער דתי שפאותיו
לא נקצצו כראוי.
את מקנאת בי על כך שאני יודע לכתוב. 'יודע' לכתוב. אני לא מבין
את זה. הייתי רוצה שתיצרי גם את. כשדברת בעיניים זוהרות על כך
שהיית רוצה לנגן את יצירתו של ליאור רציתי שתאהבי את היצירה.
אחר כך כשאיבדת עניין משום הדיסוננסים הצטערתי וקיוויתי לעורר
את עניינך שוב. אבל אם ברטוק טוב, מדוע לא שיינברג? אז אולי זה
ברטוק.
את נשמעת כה חסרת התלהבות רוב הזמן, אבל הפנים שלך מפיקות טוב
ויופי.
אנחנו כל כך שונים עד שקשה לי לזהות אותנו. כל דבר שאני אוהב
אני מוצא אותך מסוייגת לגביו ולהפך.
אהובתי, מתי נהיה מאושרים יחדיו? מוענקת לנו אפשרות שניה, אבל
האם התשובה היא 'אף פעם לא'?
לא מאושרים לחוד! לא אסתפק באושר לחוד. אבקש רק אושר משותף
יחדיו איתך.
אם התשובה תהיה 'אף פעם לא'. גורל נוראי.
הורדתי אותך ליד הבית. אמרת שאת חוזרת ביום ראשון. זה נשמע
סימן טוב. שאלתי אם להתקשר. אמרת שאם אני רוצה. זה נשמע סימן
בסדר מינוס, אך אולי חששת. אמרתי שאני רוצה, אמרת שאת תשמחי.
מה עלי להסיק? כל כך התאפקתי לא לגלות בפנייך אהבתי על מנת לא
לגרוע את כל סיכויי מראש. הפגישות הללו הן כמו חובה, למעני הן
חסרות משמעות משום שאני כבר מאוהב בך מראש.
הפגישות הללו הן הפרולוג לאהבה מאושרת או אומללה. הן פרולוג
אותו אסיים על מנת להתחיל את המחזה. אני בסה"כ מחתים כרטיס על
מנת לגלות לך לאחר מכן את אהבתי ולקבל תשובה.
האם משהו השתנה בכלל מאז כיתה ט'?
לפני שנפרדנו לא כפיתי על עצמי לנשק אותך, אפילו לא על הלחי.
אני לא חושב שהיית אוהבת זאת. לא מזמן החלטתי שכל אחת שאתלבט
אם לנשקה אתנפל עליה בנשיקה, משום שאף אחת לא שווה את הפיכתי
לנבוך. איני שווה את לחייך.
לחי של חמור שווה חיי אלף איש. לחייך שווה חיי מליון.
עכשיו אני רוצה להתקשר ולשאול מדוע ברטוק כן ושיינברג לא. לא
אתקשר! איני מוכן להיות טרחן.

5/8/99
אהובתי,

בוקר יום חמישי. כולם נסעו ואני יכול להרשות לעצמי לכתוב לך
בניחותא עוד מכתב אהבה.
ביום ראשון אגלה לך על סוד מאוהבותי (כתוב מאוהבות ולא אהבה -
אני מזכיר לעצמי כל העת). ואולי משום כך מכתב מאוהבות ולא מכתב
אהבה. אך במונח הלה אין פואטיקה או אסתטיקה וזו כידוע החשובה
יותר מהכל (אוסקר ווילד החשיב כאומן רק את מי שבוחר את
האסתטיקה על פני האמת).
כן, אגלה לך. אין לי סבלנות. בשחור והאדום ז'וליין סורל מטיל
מצור על ליבה של גברת חסודה אחת בעזרת 53 מכתבי אהבה מתוכננים
למשעי. לצערי אינני דומה כלל לזוליין. אם היה לי אומץ או
נחישות או ברק הייתי מטיל מצור על ליבך, אך חששותי מספרים לי
שבסופו הייתי אני נופל שדוד לרגלייך.
האם אני כלל אוהב אותך עדיין. נדמה לי שאתמול ברגעים מסויימים
הייתי קרוב יותר לשנוא אותך על שום שאת מעמידה הפרש בין
שאיפותיי למציאות המקיפה אותי. אפשר להגיד שאת המכשול ביני
לבין זהר מספר 2. המיתית.
הקשר הזה התחיל במכתב אחד מצדך והוא יסתיים במבול מכתבים משלי.
בוודאי לא חשבת אז שהמכתב ההוא יהיה כה רווי במשמעות.
ואם איני מאוהב בך עוד אפילו, האם יאמרו שהייתי מאוהב באהבה?
זכר הימים האחרונים יימחק אז בוודאי מזכרון שנינו. כשהתקשרתי
אתמול בערב נשמעת מאוד בהולה ואפילו מעט כעוסה והבהלת אותי.
אני נוטה לחשוב שלא הייתי מאוהב באהבה (אולי אני נוטה לעצמי
חסד כשאני חוסך מעצמי התאהבות כה נדושה ומבישה) אלא באומנות
כתיבת מכתבי האהבה. או בעצם, הייתי מאוהב במתיקויות הקטנות
שזו, כל סוג של אהבה, גם החד צדדית, מרשה.
ובכן ביום ראשון בוודאי אתוודה על הכל. אין בי טיפת מורא. אין
דבר קל מלגלות אהבתי. למעשה אני נמנע מזאת רק בקושי. אולם כיצד
תגיבי את? הפתעה קלה? אולי כעס גדול? בוודאי לא בקריאת שמחה.
ואולי אני בכלל כבר עייף. אולי בעייפות שלך מאהבה עייפת מיד גם
אותי. אם כן, אני נוטה להאמין שהדבר יעציב אותך. כניהיליסט
לשעבר אני יכול להעיד שלא היה דבר ששבר את רוחי יותר מאשר
פעמים בהן התקלות שלי עם רומנטיקן גררה אותו לשורות הניהיליזם.

המכתבים שלי, כמו בכל סיפור אהבה הופכים לקצרים יותר ויותר.
מרווחי הזמן קטנים והרגשות במחזורים הולכים וחוזרים, מצמקים
עצמם כגלי רדיו החוזרים לבית שידורם. אם קצתי באהבה אני מגעיל
את עצמי.

שעה 14:07
הסבל הזה, הוא מכה בגלים. לא בגללך אלא בגלל הכל. כן, גם
בגללך. גם בגלל שהאמונה שלי כל כך חלשה שמספיקים כמה אירועים
קטנטנים על מנת להפוך אותי לניהיליסט. אני נלחם בזה כבר שנה
ועדיין שונא את המין האנושי, עדיין תגובתי הראשונית הטבעית היא
שמחה למראהו של סבל. כשאני חש חמלה, אין זה ברגעים הנכונים.
האם אבוא אל ביתך בבוקר יום ראשון ואשאיר את המכתבים כולם
בתיבה. אני חושב שזו תהיה האופציה המועדפת.
האם אני כותב אותם למעני? האם גם למענך? אני שואל את עצמי אם
תהיה זו  הנאה או סבל לקרוא בהם. האם תקראי בהם?
האם תכעסי?
אני מדמיין את פנייך כשתפתחי את המכתב הראשון ותתקלי מיד במילה
הזו 'אהובתי' ואני אוהב את העולם על שהוא מרשה לי לעשות מעשה
כה משולח רסן כלפתוח את מכתבי אלייך במילה 'אהובתי' ולהכות
אותך בתדהמה. היש אושר גדול יותר?
אבל עכשיו, האם נותרה חשיבות לכתיבה. במהירות רבה השתנה מצב
העניינים ואני שואב ממך לא הנאה אלא סבל רב. אני חש שנאה קשה
וטורפנית. ריחמתי עלייך אתמול, משום שאני יודע שניהיליסטיות
היא למעשה שנאה עצמית.
האם אלוהים מעניש אותי בסבל הנוראי הזה משום חטאי עברי.
איני יודע אם הייתי חוטא גדול. חוסר המוסר שלי הקדים את זמנו,
בכך אני בטוח. הייתי מוכן לאנוס כל בחורה שאהבתי. הייתי מוכן
לנצל את העובדה שהכרזת על עצמך כמתה על מנת להתבשם באהבתי
אלייך. זוהי העובדה שרמזתי אליה בחשש בערב הכרותנו המחודשת
ונסוגתי ממנה מיד. היא הייתה מבהילה מדי.
כשנזכרתי בחטא נוראי זה הבנתי שהוא בוודאי אחד מהחטאים
הנוראיים ביותר של חיי, והוספתי אותו לרשימה. כיום אלוהים
מעניש אותי באדיקות ופרישות כפויה על כפיות הטובה של עברי.
ילד בן 14 עם חוסר מוסר אותו קיבל בירושה מלואיס פרדינן סלין,
מאנשים זקנים ממנו בשלושים שנה, אנשים שהיו להם סיבות לשנוא.
איזה רעיון דוחה. הייתי בן 14 שביקש לרצוח ללא להניד עפעף, לא
מתוך שטיפת מוח אלא מתוך אידאולוגיה מבושלת למחצה. עד היום אני
מודה לאלוהים כל העת על שמנע ממני את האומץ לבצע את מעשי. את
האומץ לחרטה לא הייתי מוצא לעולם. בבקשה אל תגבשי עלי דעה שאני
פסיכוטי. אני בסה"כ מנסה לעשות רושם טוב.
תתקשרי אחרי שאת מסיימת לקרוא את המכתבים, אני לא אעמוד במתח.

6/8/99 20:00
אהובתי,

יום של התלבטויות. אני שואל עצמי אם אני עדיין מאוהב בך. אני
חושב שאולי האהבה הפכה לשנאה על לא דבר. מהבחינה השניה, הכאבים
האלה, שהפכו כבר לחסרי פשר ולא קשורים לדבר, עדיין ממשיכים.
אלכס יעקובביץ מעולם לא קרא דוסטוייבסקי אבל היום הוא אמר לי
שהאהבה תושיע את העולם. (בעצם דוסטוייבסקי אמר 'יופי יושיע את
העולם'). הוא אמר שהוא מסוגל רק לאהוב, אני אמרתי שאני מסוגל
רק להתאהב. אמר שעל מנת לאהוב חייבים לקבל לחלוטין את האדם
השני על כל תכונותיו.
אמרתי שאני רחוק מאוד אם כך מלאהוב אותך. אמרתי שהייתי משנה
את כולך. אמרתי שאני כבר מוותר על הכל כי אין לי כוח וזמן
להתחיל להתעכב על תכונות האישיות של כל אחת שאני מתאהב בה.
במיוחד אם היא מתנגדת לא מעניקה לי זכות מלאה לשנות אותה לפי
גחמותיי.
הוא אמר שאפשר ושיש שיטה לשנות אנשים. שאלתי כיצד. הוא אמר
שעלי להגיד לך כיצד את באמונה שלמה בפרק זמן מספיק ואת תהפכי
לכזו. אמרתי שאני מאוהב בבחורה שאינה מאמינה באהבה. הוא אמר
שניתן לשנות זו. אמרתי שהיא עייפה מאהבה. הוא שאל 'מאהבה פיזית
אולי?'. אמרתי שלא. מזו אינה לעולם שבעה. היא עייפה מהאהבה.
הוא חייך ומשך בכתפיו. אמרתי לו שלו רק היה מעט טוב יותר, ומעט
למען סיבות נכונות יותר הייתי מעריץ אותו.
התקשרתי פעמיים. פעם אחת ישנת, פעם שניה ענית ואמרת שאת באמצע
שיחה. אני מתחיל לחשוב שאת מתחמקת וזה לא מפתיע אותי. אני
בוודאי נראה כל כך משעמם בעינייך. הייתי מעדיף להראות בכל צורה
ורק לא בצורה משעממת, וזה מצטרף לרשימה הארוכה של חטאי.
שיחה ארוכה עם רע. השתעמם מהרעיונות של ויטלי לגבי דת. הוא
מחוסר מחויבות לחלוטין לדבר מחוץ לספרות. ויטלי האשים אותי
כשבקרתי אותו שאני עובד את הספרות כאילו היא ישות ובכך מזניח
את אלוהים.
אני מבולבל ולא מצליח לרצות אף אחד. אני מרכיב רשימה של האנשים
שאני מנסה לרצות. היא כל כך ארוכה. האם הם גורמים לי גם לשנות
התנהגותי או רק להתאכזב כשאני נכשל בנסיון לרצותם.

7/8/99

אתמול בערב שיחה איתך. חשבתי שכבר לא אתקשר אבל אני שמח
שהתקשרתי. הצלחנו לדבר, ואולי זה אומר שזה אפשרי שנתקשר. אבל
מצד שני, אולי רק אני דיברתי. אולי רק אני מתקשר. אולי אני
יכול לדבר גם עם קיר.
אבל את היית נעימה מאוד, יותר משציפיתי. לעיתים הצחוק שלך היה
מעט שטוח ולא הייתי בטוח אם את מנסה לזייף צחוק למעני. אם כן,
תפסיקי בבקשה. אבל לעיתים תכונה מסויימת שמקורה בהרגל כפוי
הופכת כמעט לטבע שני, לכן לא אשפוט. בכל מקרה איני שופט. פשוט
הרגשתי ייסורי מצפון על כך שאני כופה עלייך את הצחוק השטוח
הזה.
היום לא אתקשר. כשאמרתי לך שכתבתי לך ארבעה מכתבים היה זה כמו
להגיד לך שאני מאוהב בך. האם באמת לא שמת לב לכך? למי עוד אפשר
לכתוב ארבעה מכתבים בשבעה ימים?
הגדרה למאוהבות: 'האדם אתו אתה רוצה לחלוק'.
סיפרתי לך על המכתבים שיהיו מונחים בתיבת המכתבים שלך.
עכשיו כשאת קוראת. אל תרגישי בבקשה את רגשות האשם. אני כותב לך
ומפחד כל העת שאת עלולה לחוש אותם. אולי לא אותם בדיוק, אלא
אולי, חוסר נעימות.
אין פה כל חוסר נעימות! כל העניין היה נעים לי מאוד. נעים
להיות מאוהב בבחורה.
אבל אני כבר לא בטוח שאני מאוהב בכלל ומצטער על כך. מצטער בגלל
שעוד לא ספגתי את מנת הכאב הדרושה. מצטער בגלל שאם היה כואב
יותר הייתי כותב לך עכשיו טוב יותר.
אלכס יעקובביץ כותב שירים שנשמעים לי כסגנון אמילי דיקינסון.
הוא לא מכיר את דיקינסון. אני לא אוהב אותה כל כך, אבל היא
נוגעת ללבי כטיפוס. אמר לי שהוא מסוגל לכתוב רק משפעת רגש.
אמרתי שהבעיה היא שהוא לא מרגיש מספיק. הוא אמר שהוא מרגיש כל
העת. אמרתי 'נכון אבל אתה בתחום האפור. יעקובביץ, אתה צריך
תמיד לעלות על גדותך ברגש.
בבקרים, יעקובביץ, תתאהב ותכתוב על הרגשת האהבה. בצהרים תעמוד
במרכז העיר ותצעק על האהבה שלך לעוברים ושבים. תשפיל את עצמה
יעקובביץ' (בשלב זה חייכנו שנינו אחד אל השני ויעקובביץ התאפק
שלא לפרוץ בצחוק) 'ואז תכתוב על הרגשת ההשפלה. בערבים תהיה כל
יום בודד מאהובתך, ותכתוב לה על הרגשת הכאב'.
יעקובביץ צחק. אמרתי לו שהוא מזכיר לי את גוברוב. המספר של
דוסטוייבסקי.
הוא אמר שאינו מוכן לקרוא דוסטוייבסקי עד שלא אקרא את אריך
מריה רמרק. (הוא מבטא את השם במבטא גרמני-רוסי יפהפה). אמרתי
שאם כך יחלוף עוד זמן רב. יש כה רבות לקרוא.
לפחות הצלחתי להרגיש עולץ בשיחה אמש. גם זה משהו. אבל רציתי
להרגיש מסתורי. אני משוכנע בכך ששורש האהבה הוא במיסתוריות.
חוסר היכולת להבין דבר מסויים וההמשכות האובססיוית אליו על מנת
לפענחו.
כשנגשתי לאהוב אותך, התכוונתי לאהוב אותך בדרך מדעית. התכוונתי
לבסס כל דבר בעתו. לחשב כל חישוב מהחישובים (אותם למדתי טוב כל
כך מהספרים) על מנת להבטיח לי מצור מוצלח ונצחון שלם על ליבך.
לצערי אני עייף ופסימי מדי. אנשים קוראים לי במסך בזמן שאני
כותב וזה משנה לי את הכתיבה. הוא קורא וצוחק על כך שאני אוהב
אותך. הוא אומר שאני דפקט. הוא קורא את כל מה שאני כותב כל
הזמן. החלק השמאלי שלי מתחיל להצלות. הוא צוחק עלי על כך שאני
כותב לך על יעקובביץ. הוא אומר שבגלל אנשים כמוני תהיה מלחמת
עולם שלישית. 'אתה באמת דפקט' הוא אמר 'מי אומר היום "אני אוהב
אותך"'.
רקדתי לו והוא צוחק ומוחא כפיים (אני כותב הכל בזמן אמת). 'ככה
עשית להם?' הוא קורא וצוחק (הוא מתייחס לערב הגפי שארע לפני
כחודש ובו עליתי על הבמה לבצע את רוקנ'רול של לד זפלין  וזכיתי
לתשואות רמות מכל אנשי הגף) 'ככה עשית להם?' הוא שואג בצחוק
טיטאנים. הוא ענק. יש לו גוף משורג לחלוטין. לעיתים הוא תופס
את שלושתנו ומעיף אותנו באוויר.
הוא שואל אם את מכירה אותי ואומר שאם לא אני צריך להזהר כי
אחרת אחרי שתקראי את המכתב הזה 'יישלחו אותך לקב"ן' או 'תלכי
לקב"ן בעצמך'.
האם תלכי לקב"ן אהובתי?
הוא כל הזמן קורא ואני כבר לא מספיק לכתוב לך על כלום. כן! הוא
פה! הוא ענק! וקוראים לו שרון!
נחזור למצור שהטלתי על ליבך. כלומר עוד לא התחלתי להטיל אותו.
התייאשתי ממנו די מהר. אבל להיות מסתורי - זה עוזר. ניקולאי
סטאורוגין - זה בחור שמתאהבים בו. הוא יפה. הוא חזק. הוא חסר
חת. אבל מעל לכל הוא אניגמטי. היי, תני לי לגלות לך - יש לי
סוד!
פתאום אני אוהב את כולם. הוא שואל אם את יפה. 'כן היא מאוד
יפה' אני עונה.
'שלא תעשה לעצמה משהו ואז היא לא תהיה יפה. אחרי שתקרא את
המכתב' הוא אומר.
'אני מקווה שלא' אני עונה. אבל את מאוד יפה. 'היא דומה לקורין
עלאל. אבל יפה יותר' אני מוסיף.
הוא כבר פוחד להגיד דברים כדי שלא ארשום אותם ואעליב אותך.
'זיינת אותה ורטמן?' הוא שואל.
'לא איני מזיין בחורות' אני עונה.
'אז מה אתה מזיין, בחורים?' הוא שואל.
'את היד' אני עונה. תשובה זו אינה רחוקה מין האמת אולם היא
אינה האמת.
הוא קורא בקול רם 'ויי, ויי, ויי. איזה מילים. חראם'.
'תמוסס את ליבה' הוא אומר. 'מה זאת אומרת?' אני שואל.
הוא מסתובב וצוחק על כך שאני כותב את כל מה שאני אומר. 'אתה
דפוק, אתה רוצה שאני אקבע לך תור לקב"ן?' הוא שואל בצחוק
ומסתובב (הזכרי במה שאמרתי לך פעם על חוסר החוש)  'אתה תשתחרר
כבר היום, לא עוד ארבעה חודשים' הוא אומר ואז מתקן עצמו 'לא
עוד חצי שנה'
'סוף סוף התברר מי הקב"ניסט האמיתי וקב"ניסט הדמי גילה את האמת
המבעתת. אם אני רגע אחד אחשוף את אופיי האמיתי כולם יברחו
כאבירי השולחן העגול מפני מפלצת צהובה ויורקת טחינה'. הוא צוחק
לשמע הדימוי ממנו איני מרוצה.
'משה היה איתך הרבה זמן' (משה הוא החבר הכי טוב שלי בבסיס
שהשתחרר לפני שבועיים) הוא ראה אותך כותב את המכתבים האלה?'
שרון שואל.
'לא! לא!' אני עונה בהחלטיות 'לא היה לי זמן. לא הייתה לי
אהובה'.
'אז אתה בקאנטים' הוא חותם את השיחה והולך לרדת על חצי קילו
חמוצים.
הוא כל כך חתיך שהוא מזיין 7 מכונאיות שלוש סמבצ"יות ונהגת אחת
מדי שבת.
אני חושב שכבר יש לו ילד אחד מחוץ לנישואים.

11:11

'בחיים לא אהבת ככה, אהה?' הוא שואל לאחר שאני נותן לו הרצאה
ארוכה על השם זהר, (ללא וו) ועל הזהר בכלל.
'לא.' אני אומר בהדגשת הא' בזלזול 'אהבתי הרבה יותר'.
'מה?' הוא שואל בתדהמה. 'ואיך התנהגת אז? נטרפת על כל השכל!'.

'הרבה יותר מהיום' אני עונה בלאקוניות.
'האינך כותב מכתבי אהבה לאהובותייך?' אני שואל
'אני לא אדע כיצד להתבטא' הוא אומר
אני חושב שמי שלא יודע כיצד להתבטא אינו יודע כיצד להרגיש ולכן
תכתבי לי גם את.
'אין מילה שנעים לבטא יותר מאשר את המילה 'אהובתי' כאשר היא
נאמרת לאישה בה אתה מאוהב אני אומר'. הוא צוחק. אך ברצינות.
האם יש מילה שנעימה יותר להגות? כן! בעברית זו המילה היפה
ביותר! ולו רק משום ה'י' שמופיעה בסופה.

למחרת בבוקר

'כאשר מישהו כותב מכתב לחבר טוב מאוד, או אפילו יותר מכך,
לאהובו, הוא עוטה  עצמו בלבושו הטוב ביותר, כמיטב יכולתו. משום
שבשקט שבכתיבתו על הנייר הכחול והשקט, הוא מסוגל להביע את
רגשותיו האמיתיים ביותר. הלשון והמילה המדוברת טונפו כל כך על
ידי השימוש היום יומי בהן, עד שאינן יכולות להביע את היופי אשר
רק העט יכולה לבטא כהלכה'.
לא יכולתי להימנע מלחשוב על הקטע הזה מתוך סטרינדברג הערב
כשחשבתי על חבילת המכתבים שאני עומד להניח בתיבתך מחר בבוקר
כשאחזור למרכז.
ובכן יקירתי, הדלתות נסגרו, הכל שקט. אני עמך שוב. לכמה דברים
אני מתכוון כבר - עכשיו כשאני אומר 'עמך'?
לא ישנתי כל היום והתהלכתי כל אחר הצהריים והבוקר המוקדם בראש
כבד ומעורפל. עכשיו, כשהלילה שוקע אני כמעט נרגש, חש בתוכי
תשוקה אדירה לכתוב; השד המיישב את יצר הכתיבה שלי מחל לפעפע
ברגעים מאוד שלא בעתם. אניח לו, אלך לישון. אבל אם אוכל לבלות
עוד שבת בכתיבה ושינה, יקירתי, יהיה זה נפלא.
אבל עתה מחוץ ללבושי הטוב ביותר (אשר דומה מעט לתלבושת תיירים)
ולתוך בגדי היום יום. הדוור מצפה! עוד מעט מסטרינדברג, אבל, על
מנת לסיים:
'אין זו פוזה או הונאה כאשר נשמות אוהבים יופיעו יפות יותר
במכתביהם אחד לשני מאשר בחיים האמיתיים. אין גם האוהב, משקר
כאשר הוא עשוה עצמו טוב יותר במכתבים מאשר הוא: הוא נהפך טוב
יותר, וברגעים אלה הוא טוב יותר. הוא באמת עצמו ברגעים אלה,
הרגעים הגדולים ביותר אשר החיים מרעיפים עלינו'.

אל תדאגי. תתקשרי ונדבר. אני מצטער על ההבהלה. אכן, המכתבים
האלה עלולים להיות מתוארים בצורה הקולעת ביותר כ'מבהילים'. אני
הייתי מתחבא מתחת למיטה. אל תבהלי אבל, יש לי תרוץ לא רע.

10/8/99
אהובתי,

עזבת והותרת אותי עם האחריות הנוראית שלכתוב לך מכתבים
יפהפיים. איך אוכל לכתוב לך מכתב ראוי לשמו כאשר אסור לי אפילו
לציין שאני אוהב אותך משום שהדבר יכאיב לך ואני מאוד חפץ שלא.
אז למעשה ידעת הכל מראש, הלא כן? ואני אוהב אותך גם על כך.
ידעת שאני מאוהב בך עוד כשסיפרתי לך שכתבתי לך ארבע מכתבים.
האם ידעת בוודאות? תעני לי על כך כשנפגש. האם ידעת עוד כשפגשתי
אותך ב'מוסד' הנורא?
אולי את יודעת כבר עכשיו איך הכל ייגמר. מתחשק לי להגיד שלא
יצא מזה שום דבר טוב. אבל רע לי כל כך ואני מרגיש אושר עצום.
זה אפשרי, אני נשבע.
אני לא חס עלייך, אני אכתוב לך בדיוק.
אני מרגיש יאוש וכעס עצום. כמו קירילוב אני רוצה לירות לעצמי
בראש ולהפוך לאלוהים. קירילוב, אהבתי אותו כה על הדרך בה הוא
מהרהר בכובד ראש. על הדרך בה הוא מניף תינוק באוויר ומאמין בכך
שהכל לטובה.
'הכל לטובה בטוב מכל העולמות האפשריים' כאימרתו של הפילוסוף
פאנגלוס מקאנדיד של וולטיר. אבל וולטיר שקרא לרומן הגדול שלו
'קאנדיד' ובשמו השני 'הבטחנות', לעג כל כך לאותו אופטימיזם של
גיבורו. וכך גם אני עכשיו מרגיש נלעג על ידי סופר נסתר ומרושע
שהופך אותי לאחת מאותן דמויות קריקטוריסטיות. על ידי חוסר
ההגיוניות שבאהבות הנכזבות החוזרות והנשנות הדמות שלי נהפכת
לאט לאט לגרוטסקית ומאופיינת על ידי תכונה מוגזמת אחת. אני
רוצה שמישהו ישים פתאום לב שמשהו לא הגיוני ויקרא לאלוהים
להגיד לו שאני לא כמו הפורוצ'יק של גוגול.
אני עדיין בתול. לא רציתי לספר לך את זה קודם. אבל עכשיו כשכבר
לא ניתן לי רצון וסיבה להסתיר דבר אני כותב לך את זה. את רשאית
להקריא גם את זה לאמא שלך. (ואני מצטער אם משתמע זדון בשורה
האחרונה, היא נכתבת מתוך אהבה נואשת).
פעמיים בחיי הייתה לי הזדמנות לאבד את בתולי. שתיהן באותו שבוע
גורלי שלפני הניתוח השני שעברתי בגיל 19. פעם אחת הייתה
כשהלכתי לזונה. הלכתי כי רציתי להוריד את נושא המין מסדר היום
שלי. (הוא ירד בינתיים, אם כי מסיבות אחרות) אבל לא הצלחתי
להזקיף. עזבתי מאוכזב ומרוקן כיסים. פעם שניה, הייתה זו בחורה
שאהבה אותי כל כך שהייתה מוכנה להעניק לי את עצמה למען לסיים
את אותו דיבוק טיפשי (אשר כרגע שוכן בי רדום).
היה זה אחד הרגעים האומללים של חיי, כאשר אותה בחורה, שהיוותה
חלום רטוב שלי במשך שנים ארוכות, גרמה לי גם היא לכשלון
בהזקפה. נגע כל כך ללבי שהייתה מוכנה לעשות כזו הקרבה בשבילי
משום אותה אהבה זכה שחשה למעני, שכל הפנטזיות המיניות שלי
(שהינן קשורות תמיד בלכלוך וביזיון) נעלמו. מעולם לא אהבתי
אותה כמו ברגע ההוא ולכן נכשלתי.
אמרת שכשהאהבה והמין קורים יחדיו זהו מקרה. אני איני מסוגל
לשכב עם מישהי שאני אוהב. (אני כותב עכשיו את הדברים שיכאיבו
לי יותר מכל, על מנת להכאיב לעצמי עד כמה שאפשר). כמובן שהייתי
רוצה לשכב איתך, אבל כשחשבתי על זה חששתי שגם איתך לא אצליח.
את נפלאה בעיני. גרמת לי לכל כך הרבה אושר היום.
אגלה הכל! יש לי צלקות על הידיים מנגיעה באנשים מסוימים. פעם
כשהייתי בפארק עם אחותו הקטנה של גיל הנחתי את ידי על גולגולתה
למשך זמן רב מדי.
בפעם אחרת, בקולנוע "לב" בתל אביב, עם החברה הראשונה, ראינו
סרט מפחיד. היא נכנס מתחת לכסא על מנת שלא לצפות סצינת אימים.
הנחתי את ידי על ראשה.
ראשים מסויימים, צבעים ומרקמים מסויימים של שער אדם משאירים
עלי סימנים נצחיים. גם דברים אחרים. שלומית ברחה ממני פעם,
בחצר הבית, ותפסתי בשמלתה על מנת לעצור אותה, להשאירה בקרבתי.
שמלת כותנה צהובה שאהבתי משום שהייתה ארוכה מדי עבורה. עדיין
יש לי סימן בצבע צהוב-לימון על כף ידי הימנית.
אני שומע עכשיו אותה מוסיקה ששמעתי כשהייתי מאוהב בקרן. לה
כתבתי עשרות מכתבים ושירים. אספתי את כולם בקלסר והבאתי לה.
שתחנק איתם. מאז היא כל הזמן חולה במחלות.
אני שומע אותה כי אני לא רוצה שהאהבה אלייך תלבש אופי עצמאי
משלה. אם היא תלבש אופי משלה זה יהיה הסוף. כל עוד זה רק רגש
לא מוגדר יש עדיין סיכוי זו רק גחמה קנטרנית.
אבל אולי אין סיכוי, בגלל שאני כל כך נהנה מזה ומטפח. אני באמת
כמו מכור זקן שטורח כל פעם מחדש להיגמל, וכל פעם כמשתמש טרי,
מתמכר לאותן זריקות ראשונות על מנת להתייסר שבועות.
אני רוצה לכתוב לך דברים גסים. אני רוצה לזעזע אותך סוף סוף.
אם לא אקסים אותך לפחות אגעילך. אבל אני לא מסוגל לחשוב על
הפנים שלך מתכרכמות בכאב כי אני אוהב אותך מאוד. את המאזינה
האידאלית שלי. מקשיבה למוסיקה בכזו דבקות כאילו היא נעימת
מותך. הבטתי עלייך דקות שלמות בזמן שהיית שקועה בעצמך.
רציתי לנשק אותך, אבל זו בוודאי לא הייתה נשיקה ידידותית
גרידא. אני בטוח שהייתי נהנה ממנה מאוד. רציתי להריח את הבושם
השקוע בוקע מצווארך. לחוש לרגע את הלחי החלקה.
את צדקת כשאמרת 'לא'. אני שמח שלא חששת. הייתי יכול לעשות זאת
כבדרך אגב, בלי לשאול, אבל אני שמח שלא עשיתי זאת. כמה לא
הייתי רוצה לראות את הפנים היפים האלה מתכרכמים.
את נבזית אבל כל כך אנושית שאת רוצה להמשיך לקבל מכתבים ולא
מוכנה שאהיה מאוהב בך. כל אחת רוצה סופר קטן שיחמיא לה, ויעניק
לה גושפנקא להתעסק קצת בעצמה בלי שיטריד אותה בסוגיות אהבה.
אני אוהב אותך על כך שאת רוצה כל כך את המכתבים האלה, ואני
רוצה לשמח אותך ולהשפיע עלייך במכתבים. יום חמישי יחכו לך
בתיבה 6 מכתבים. אני אשקיע את כל המרץ בכתיבה אלייך.
אסור לי לבזבז מחשבות! חייבים לאגור מחשבות! שיהיה מה לכתוב.
אני רוצה להמם אותך.
אבל את מוצאת חן בעיני כל כך כשכמו ילדה קטנה, את מכריזה בצורה
גסה את רצונך האגואיסטי ולא שמה אפילו לב אלי. זה מקסים אותי
מאוד.
השעה מאוחרת. הייתי צריך ללכת לישון אם לא הייתה לי משמעת
מכתבים הכופה עלי לעמוד בלוחות הזמנים הצפופים של הכתיבה לך.
אני מבלה את כל זמני החופשי בכתיבה לך, יקירתי. נשארו פחות
מארבע שעות לישון.
אהובתי, כשנפרדנו הרגשתי שהרעיון הלא מוצלח לגבי נשיקת הלחי
העיב על הכל. לפתע הרגשתי ביתר שאת את הריחוק הפיזי הזה שלא
הניח לנו אפילו לשלוח ידיים לפרידה.
חזרתי בהרגשה כל כך נוראית. כבר איני יכול עוד לחשוב על
התאבדות בגילי המאוחר, אבל אני עדיין חושב על לעשות מעשה כל כך
קיצוני על מנת שיפיג את הכאב. ליאור התקשר, שאל אותי על
הפגישה. סיפרתי לו הכל. הכל! הוא נשמע עצוב מאוד, ואהבתי אותו.
דיברתי על לעשות משהו קיצוני. הוא אמר 'אתה יודע איזה דבר
קיצוני אתה יכול לעשות?'. שאלתי 'מה?'. הוא אמר שאמצא חתיכת עץ
ברחוב ואסע איתה עד חיפה ברכבת ואז חזרה. הוא אמר שעשה זאת
פעם. צחקתי.

10/8/99

פילוסופיה של  אהבה/ פרסי ביש שלי

מתמזג כל פלג מים
עם נהר וזה עם ים
גם זרמי רוחות שמיים
חוק מיזוג בהם קיים
אין שוכן בדד בחלד
כל יצור נכנס כדת
בברית רוח נאצלת
למה לא אני ואת?

שורי, הר נושק שמיים
וכל גל חובק אחיו
וצמודים ראשי פרחים
כאחות עם אח חביב
לקרקע נושקת שמש
ולבנה לים לילי
אך מה חפץ לי בהם יש
אם אינך נושקת לי

אהובתי,
כל הלילה לא ישנתי. משום שמה נכנס רעיון נורא למוחי שלא אצליח
להתעורר בבוקר, ולכן לא הנחתי לעצמי להרדם. התעוררתי עייף מאוד
ועצוב. חיכיתי זמן רב לאוטובוס שאיחר ברבע שעה. בקיצור, בוקר
נוראי. אולם בסביבות הצהריים השתנה הכל והערב! הו, למען ערב
נפלא כזה הייתי מוכן לצפות חיים שלמים!
אילו חיים מלאים התגלויות! אם אתמול חשבתי, למה זה מגיע לי?
היום אני חושב -  אלוהים מדוע זה מגיע לי! במה זכיתי ליופי כה
רב ושאהיה מוקף באל! אומללות הבוקר התגלגלה לאושר הערביים.
אתמול בלילה הסמרטוטים כל הזמן התקשרו ובסוף לא הייתה לי
סבלנות והפסקתי לענות. בבוקר התקשרתי לעמית. טבעתי בשיא הרחמים
העצמיים שלי. רציתי שמישהו יקום ויגיד לי שזה כבר לא בסדר. שזה
מוגזם. שיגאל אותי מייסורי ברחמיו. אני מצטער להגיד שהתענגתי
על ליבו הטוב של עמית שהתמלא דאגה לשמע העצב בקולי כשאמרתי
'עמית אני כל כך סובל'.
שוחחתי עם עמית כרבע שעה, אולם במהלך שיחה זו אירע אירוע לא
צפוי לחלוטין אשר שינה לגמרי את מהלכו של היום ואת מהלך רוחי.
בזמן שהייתי משוחח עם עמית, היו שאר  החיילים במחלקה קוראים לי
מדי פעם ואומרים לי שהם רוצים לשוחח עמי. לבסוף כששמעתי את
הקול 'ורטמן בוא לפה' פעם נוספת קראתי בכעס 'די כבר, מטומטמים!
אני שונא אתכם'.
לפתע נעמד מולי מפקד הגף שלי, קצין בדרגת רב סרן. לידו עמד
הרת"מ שהוא קצין בדרגת סגן אלוף (זה נחשב כאן מאוד). הופתעתי
מאוד ומיד התחלתי לקרוא 'הו, אני מצטער, אני כל כך מצטער, זו
טעות נוראית! חשבתי שאתם מישהו אחר'.
מפקד הגף שלי הביט עלי מופתע מאוד, ולא ידע כיצד להגיב.
דוד, מפקד הגף, הוא אדם מעט שמנמן וטוב לב למדי בעל חיבה
להפלגה במילים, ומעשייה מצחיקה ועתירת מילים נמלצות לכל מקרה.
עתה היה מופתע לחלוטין, ולא ידע כיצד לחלץ את שנינו מאותו מצב
מביך בפני הקצין הממונה. בראותי את פניו המכורכמות בחומרת סבר
התקדרה גם נפשי ועוד צרה התווספה על הבלבול שהעיק עלי מאז
הבוקר, תוצאת ליל אמש.
לפתע הניף דוד את ידיו בידידותיות כדרך שהוא עושה לפני שהוא
מחל בסיפור מעשיה ולבש על פניו חיוך מלבב.
'ידידי' פתח בדברים 'בצעירותי חזיתי במקרה דומה. פעם, בתאטרון,
במסדרון אדם ניגש אל אדם אחר ונתן לו סטירה מצלצלת בפניו.
בהבינו מיד שהפנים להן סטר אינן אותן הפנים להן התכוון אלא
אחרות לחלוטין אשר רק דמו להן במעט, כועס ובקוצר רוח, כאדם
שאינו יכול להרשות לעצמו להפסיד זמן יקר אמר בדיוק מה שאמרת לי
עתה ידידי "עשיתי טעות. תסלח לי; זה הכל חוסר הבנה, רק חוסר
הבנה" . ואז כאשר הצד הנפגע המשיך להרגיש נפגע  והמשיך לצעוק
האדם הראשון הצהיר לפתע ברוגז גדול 'אבל אני אמרתי שזו רק אי
הבנה, אז למה אתה צועק?'.
'זה. משעשע מאוד, כמובן' אמרתי בחיוך מבולבל, מסוגל בקושי
לתפוס משמעות דבריו 'אבל, האינך רואה עד כמה אני אומלל?'.
באותו רגע שנפלטה אותה תגובה בלתי צפויה וכאובה מפי, הרגשתי
שאמרתי את המילים הלא נכונות. אולם מבטיהם של שני האנשים, גם
הרת"מ וגם דוד נשלחו אלי בפליאה כה גדולה עד כי נאלצתי להשפיל
את עיני ולסנן באופן כמעט בלתי נשמע 'טוב, אני אלך'.
שניהם הביטו בהפתעה גדולה עד שללא הסבר נוסף עזבתי אותם ופניתי
בריצה מחוץ למחלקה.
כשעה לאחר מכן, הייתי צריך ללכת לשליחות לרת"מ על מנת להביא לו
מספר העתקים של מסמכים שהכנתי למענו מטעם הגף שלי. תמיד אהבתי
ללכת לבקר אצל הרת"מ, אפילו אם רק לרגע חטוף.
לרת"מ הייתה תמיד הבעה טובת לב של אדם משכיל ואופטימי. אני
חושב שבמיוחד מצאה חן בעיני האופטימיות שלו. הוא תמיד דיבר
בהתלהבות וחיוניות על כל נושא, אפילו אם היה הפרוזאי ביותר. אף
פעם שוחחתי איתו ברצינות, אבל פעם אחת הגעתי אליו בערב להעניק
לו איזה מסמך והוא אמר לי תודה רבה בדרך שלא היית מצפה מאדם
בדרגתו, כאילו עשיתי לו באמת טובה גדולה ושאל לשלומי.
לרגע הרגשתי אז כדרך שאדם אשר סבל התעללות קשה ויחס בלתי אנושי
מרגיש כאשר לפתע מגיע אדם אחר ומתייחס אליו באותו אופן פשוט
ונעים הנקרא 'אנושי', כלומר כאילו הוחזר לי צלם האנוש שלי.
אהבתי אותו מאוד באותו רגע ורציתי מאוד לשוחח עמו על אומללותי.
(הייתי אומלל גם באותה תקופה אם כי מסיבות אחרות מכיום) אולם
בחוסר רצוני להכביד על אדם טוב לב זה ובביישנותי מלמלתי 'טוב
תודה' והסתלקתי.
בחודשים הבאים לא הפסקתי לרגע אחד לאהוב ולכבד את אותו מפקד
אהוב המתייחס לפקודיו באותה דרך יוצאת דופן בימינו של כבוד
ודרך ארץ. הייתי חפץ לשוחח אתו. פעם אחת אפילו השארתי לו מכתב
בתיבה אולם בפחד העצום והבלתי מוצדק שלי מתגובתו חזרתי, פרצתי
את תא המכתבים שלו וגנבתי את המכתב חזרה.
השעה הייתה 10:00 בבוקר. נכנסתי למשרדו של הרת"מ. דלת המשרד
הייתה פתוחה. יכולתי להגיש את הניירות לפקידה, אבל קיוויתי
לראות את הרת"מ עצמו, ולכן חלפתי על פניה ללא לומר מילה
ונעמדתי במפתן הדלת. לשמחתי הגדולה הוא נמצא במשרד. הוא היה
שקוע במספר מסמכים, אבל כנראה שחש בנוכחותי משום שלאחר רגע קצר
הרים את עיניו והביט עלי במבט תוהה וחולמני מעט.
'אתה צריך משהו?' שאל.
'באתי להביא לך כמה ניירות מגף מערכות' אמרתי 'מפקד הגף שלח
אותי'.
'כן, תודה' הוא אמר, הוא גרם למילה הזו להישמע כהמקסימה
ביותר.
פסעתי מספר צעדים מדודים לתוך המשרד והושטתי לו את הניירות.
נראה היה שזיהה אותי מאותה תקרית אומללה שקרתה הבוקר משום
שבזמן שהביט עלי עלתה לפתע על פניו הבעה של עניין, הוא הניף
הנפה קלה את ראשו כעומד לשאול אותי משהו.
'אהממם' אמר והעביר מבט חטוף על התג השמי שלי 'וורטמן, מדוע
אתה אומלל?'.
הייתה זו בדיוק אותה שאלה לה פיללתי.
'זאת אהבה הרת"מ' אמרתי 'אני מאוהב במישהי. זה חד צדדי. זאת גם
לא הפעם הראשונה, אם מותר להזכיר. אם הייתה זו הפעם הראשונה,
ניחא. אבל ספרתי שבע פעמים עד עכשיו. שבע אהבות נכזבות'
הוא שתק וסקר אותי במבטו. לרגע חששתי שמא אמרתי יותר מדי. אולם
לפתע עלה חיוך על פניו והוא אמר 'תשב וורטמן, למה אתה עומד?
אני מבטא את השם נכון? הורטוגזון?'.
'האמת היא, הרת"מ שאומרים ורטמן' הודיתי.
'אתה יודע, ורטמן' הוא חייך, ולפתע כאילו נזכר במשהו אמר 'דרך
אגב אתה רוצה קפה?'. סירבתי בנימוס להצעה ואמרתי שאיני שותה
קפה.
'אתה יודע, ורטמן' פתח בשנית. 'כראש תחום מטוסים עומדים תחת
פיקודי מאות חיילים בבח"א 8. פעמים רבות אני דואג לשלומם אולם
לצערי איני יכול לעבור ביניכם אחד אחד ולשאול אתכם על שלומכם.
לכן פעמים קרובות ישנם אנשים אומללים אשר משרתים תחת אחריותי,
ואשר כלל לא התייעצו איתי לגבי אומללותם, סיבתה וכיצד ניתן
לפתור אותה. אחריות זו, אם כן, מוטלת עליכם. כלומר, האחריות
לפנות אלי כל פעם שאתם חשים במצוקה כלשהי'.
'עם כל הכבוד, הרת"מ' אמרתי 'אני לא חושב שאתה יכול לעזור
לכולם. יש נושאים בהם קשה, אולי, אפילו לך לעזור לחיילים'.
'אולי אתה צודק' אמר הרת"מ בקול מהורהר כאילו העליתי נקודה שיש
לשקול אותה.
לאחר רגע המשיך שוב, אבל, באותה רוח אופטימית שמאפיינת תמיד
את דבריו 'אולם בכל זאת הייתי רוצה שיותר חיילים היו פונים אלי
כאשר הם חשים את כל התחושות אשר נפוצות כל כך בגיל הרך והיפה
הזה שהוא גילכם. צער, כאב, בדידות, לב קרוע, אהבה חסרת מענה'.
'אני מצטער, הרת"מ, אבל אני עדיין לא מבין, כיצד אתה יכול
לעזור לחייל שמאוהב בבחורה שלא אוהבת אותו חזרה. היום,
כשהבחורות אוהבות רק את הקרביים מלבנון, המצב בשביל החיילים של
חיל האויר ממש על הפנים' אמרתי בגסות מה.
'אתה אומר שאנחנו צריכים להעלות את המשכורות? אתה חושב שזה מה
שיפתור את הבעיה?' ורטמן אמר הרת"מ בענייניות פתאומית.
'חלילה לי, המפקד, מלהעלות הצעות אופרטיביות' אמרתי, 'את זה
אני אשאיר את לדרג הפיקודי הגבוה, אני רק חייל פשוט. אני רק
אומר שלא תמיד אתה מסוגל לעזור לכל חייל שנקלע לבעיה. לפעמים
הכאב הפנימי הוא חזק מדי וקשור לדברים שאין לך השפעה עליהם'.
הרת"מ שוב לבש את אותה הבעה מהורהרת וחולמנית כמותה לא היית
מצפה מקצין בדרגתו. ניכר היה שהמשפט האחרון שלי העלה בו מחשבות
לוא דווקא מעודדות והוא לבש הבעה מעט מלנכולית. שתקנו מספר
רגעים. אולם לפתע, באופן בלתי מוסבר שבה הרוח הטובה אל פניו של
הרת"מ והוא הביט עלי בעיניו הטובות. פניו נמתחו בחיוך רחב עד
כדי עיוות כמעט. אולם ניתן היה לראות בחיוך זה אושר אמיתי עד
כדי גיחוך כמעט. מה שנקרה לעיתים 'אושר של שוטים'. כי אחרי הכל
מי מלבד שוטה, חשבתי, עלול להיות מאושר. היה אותו חיוך ששבה את
לבי לראשונה כאשר הזכיר לי את חיוכו של הנסיך מישקין של
דוסטוייבסקי.
'אפשר לשאול אותך משהו, הרת"מ?' שאלתי לפתע בחשש מה.
'בבקשה תשאל' אמר הרת"מ בלהיטות.
'אתה תמיד נראה מאוד שמח, הרת"מ?'
'אתה יכול לקרוא לי קובי' הוא אמר. בלהט השיחה כבר הפסקתי
לשים לב לכך שאני קורא לו באותם ראשי תיבות מסורבלים.
'בכל אופן, קובי' אמרתי, מגלגל את שמו על לשוני כמנסה טעם חדש
ולא מוכר 'כיצד. אתה פשוט נראה תמיד מאוד שמח'.
'אני מאוד שמח' הגיב כעונה על השאלה הרגילה ביותר.
'אבל לא מזמן היית בוודאי עדיין עצבני על הביצועים הנמוכים של
התחום בתקופה שלפני שנה?' שאלתי.
'הממם, אני כבר לא עצבני. אז לא ידעתי שאני מאושר. ראית פעם
עלה, עלה נושר מעץ?' שאל בעניין.
'כן'.
'לא לפני זמן רב, ראיתי אחד שהיה צהוב ומעט ירוק. נבול בקצוות.
הוא נשב ברוח. כאשר הייתי בן עשר, הייתי נוהג לעצום עיני
בכוונה על מנת לדמיין עלה - ירוק, עם ורידים (האם זו המילה
הנכונה) בהירים בתוכו, כשהשמש זורחת. הייתי פותח את עיני ולא
מסוגל מאמין, משום שהכל היה כל כך טוב, אז הייתי סוגר עיני
שוב'.
'האם זו סוג של אלגוריה' שאלתי בחשדנות.
'לא. למה? אני לא מדבר על אלגוריות, רק עלה, עלה אחד. עלה הוא
טוב. הכל טוב'.
'הכל?'.
'הכל. האדם אומלל משום שאינו יודע שהוא מאושר; זו הסיבה
היחידה. זה הכל! זה שיודע נהפך מאושר מיד, באותו הרגע. ההורים
מתים והילדים נותרים - זה טוב. גיליתי את זה פתאום'.
'אבל מה לגבי אדם צמא לאהבה. הוא נדון להתאהב שוב ושוב,
ולהתייסר באהבה נוראית וחסרת תשובה כל חייו. האם גם זה טוב?'
'גם זה טוב' ענה הרת"מ בעקשנות בלתי מוסברת. חיוכו היה מעט
קפוא. הוא הרים ידו ונגע בה בבלורית שיערו הדלילה.
'אבל מה לגבי אדם שגווע לרעב, או שמתעלל ואונס ילדה קטנה - זה
טוב?'
'כן, זה כן. ואם מישהו יורה בעצמו בגלל הילדה הזו זה טוב גם;
ואם הוא לא יורה בעצמו גם זה טוב. הכל טוב, הכל. זה טוב לכל
אלה שיודעים שזה טוב. אם הם יידעו -  זה טוב, זה יהיה טוב. אבל
כל עוד הם אינם יודעים שזה טוב, זה אינו טוב' הכריז בצורה
מיסתורית מעט 'זה כל הרעיון. הדבר כולו, אין יותר מזה'.
'מתי גיליתי שאתה כל כך מאושר?'.
'שנה שעברה, בחודש אוגוסט, לא ספטמבר. זה היה בסוף ספטמבר
בבוקר'.
'מה קרה?'
'הלכתי בבסיס בדרך לישיבה, זה לא משנה. עצרתי את השעון. הוא
עצר בשעה 9:37'.
כיווצתי מצחי.
'הם רעים' אמר לפתע 'מכיון שאינם יודעים שהם טובים. כאשר יגלו,
הם לא יאנסו עוד ילדות קטנות. הם חייבים לגלות שהם טובים, ואז
הם יהפכו מיד לטובים, עד לאחרון שבהם'.
'ומאז שגילית הפכת לטוב?'.
'כן'.
'זה נראה כך' אמרתי.
'זה שילמד שהכל טוב יביא את סוף העולם' אמר מהורהר.
'זה שלימד זאת נצלב'.
הפסקנו לדבר והבטנו אחד בשני דקה ארוכה. יכולתי לשמוע את
הנשימות שלו, רגועות וסדירות.
'אני שמח מאוד שאתה בא לבקר אותי, ורטמן' אמר לפתע בידידותיות
'אתה בטוח שאתה לא רוצה קפה?'
מצאתי את השאלה מוזרה מאחר שכבר אמרתי לו שאיני שותה קפה 'אני
לא אוהב קפה' עניתי שוב 'יש לכם משהו אחר אולי?'.
הוא כיווץ מצחו והניח ראשו על כף ידו כמתאמץ להזכר לפתע קרא
'כן! יש לנו קקאו, אם איני טועה. אני יכול להגיד לרותי שתכין
לך'.
'לא אתנגד' אמרתי.
'היא טובה' אמר הרת"מ וקרא 'רותי'.
אבל רותי הלכה כנראה למקום אחר, משום שלא ענתה לקריאה.
'גם אני הייתי מאוהב פעם' אמר הרת"מ לפתע.
'אתה כבר לא מאוהב?' שאלתי
'אני כבר לא מתאהב. אני חושב שמהרגע שאתה לומד לאהוב אתה לא
יכול עוד להתאהב שוב. יש בהתאהבות משהו גס ומפלה מדי'.
'מתי היית מאוהב?'
'הייתי אז בכיתה יב' אמר הרת"מ ולבש שוב הבעה מהורהרת. הוא
השתתק לרגעים ארוכים עד שהיה נדמה שזנח לחלוטין את הסיפור אבל
לפתע אמר 'ובכן זו לא הייתה אהבה רגילה.
'אני גרתי ביפו, עם אמא שלי. (אני יתום עוד מילדותי וגרתי לבד
עם אמי כל חיי) גרתי ברחוב רזיאל שליד כיכר השעון. אחרי הצהרים
הייתי עובד באחת המסעדות שליד הים. הייתה בחורה אחת, שעבדה
בחנות שהייתה סמוכה למסעדה בה עבדתי. היא הייתה תמיד הולכת
להטיל את מימיה בחצר מאחורי המסעדה שלנו'.
'מה? מה היא הייתה עושה?' שאלתי מופתע, לא בטוח אם שמעתי
נכון.
'כן, תאר לעצמך' חייך הרת"מ 'לא היו להם שירותים בחנות ומכיוון
שהיא התביישה להיכנס למסעדה כל פעם, היא הייתה הולכת לחצר
שמאחוריה. זה היה מקום מוסתר למדי ואי אפשר היה לראות אותה,
אלא אם היית נעמד על האסלה שבשרותים ומציץ החוצה אל החצר. זה
היה המקום היחיד שממנו היה אפשר לראות לתוך החצר. במקרה, ארע
לי שראיתי אותה בפעם הראשונה. הייתי תמיד עושה דברים מטופשים
ויום אחד חשבתי איך זה יהיה להשתין מעמידה על האסלה, מין מחשבה
מטופשת. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהי משתינה. הייתי
מופתע, אבל מאז כל פעם שהייתי רואה אותה יוצאת מהחנות שהייתה
ממול למסעדה שלנו הייתי הולך ומביט עליה'.
הוא חייך שוב, אבל באופן מעט קפוא ומחה מעט זיעה שהצטברה על
מצחו. לפתע המשיך בקול שנשמע מיוסר מעט, כביכול הוא נזכר
בזכרונות לא נעימים.
'הייתי מוקסם אני חושב שהתאהבתי בה מיד, איך שהייתה מפשילה את
החצאית. אחר כך הייתי עוקב אחריה. השגתי לי משקפת. גיליתי שהיא
גרה בבניין שלידי והייתי מציץ לה לתוך הדירה שעות ארוכות. ככה
הייתי מבלה את הזמן. לפעמים הייתי מחטט בפחים שמתחת לבניין.
מצאתי מכתב אהבה שמישהו כתב לה, מצאתי תחבושות, בגדים שנזרקו,
פילם.
את כל הדברים האלה אספתי. הייתי מאוד ביישן והתביישתי לגשת
אליה, אז לא ניגשתי, אבל הבחורים במסעדה ידעו כמה אני מאוהב בה
והיו מדרבנים אותי שאגש אליה. הייתי פונה, אבל, אל חברות שלה
ושואל אותן עליה. כל פיסת מידע שמצאתי לגביה אספתי ותייקתי, עד
שבסופו של דבר היה לי קלסר ענקי מלא פיסות אינפורמציה מקריות.
מהן יכולתי להרכיב כל מיני דפוסים שעניינו אותי, והייתי נהנה
לקרוא בהן ולהרכיב לי את דמותה לפי אותו אוסף פיסות מידע. אותו
קישור הדוק בין העובדות הוא שיצר את תחושת המציאות. לא היה זה
שבידיעה, באיזו שעה היא מתעוררת, או מה היא אוכלת לארוחת בוקר,
או כמה זמן היא ישנה בלילה, או מה לבשה כשהלכה לישון, או עם מי
דברה היום בבוקר, או מה הטריד אותה אתמול בערב, הייתה הכרות
אמיתית איתה. אלא שבצרוף של כל אותן ידיעות על אהובתי נוצרה
איזו אשליה של הכרות ומציאות.'
הוא השתתק כאילו סיים את הסיפור, הביט עלי במבט טוב לב ונראה
היה כאילו שקע לפתע בחלומות משום שלא הראה סימן לכך שהוא כלל
מודע לנוכחותי בחדר. מדי פעם היה חיוכו נמוג, או שהיה מופיע
שוב, או שהיה אפילו פולט צחקוק קצר ומבוייש.
'לא דיברת איתה?' שאלתי לבסוף.
'אהממם, החברים מהמסעדה, או החברות שלה (אף פעם לא גיליתי מי
בדיוק) גילו לה לגבי הדיבוק הקטן שלי (כך הייתי קורא להתאהבות
למעשה - דיבוק). יום אחד היא ניגשה אלי והזמינה אותי שאפגש
אתה. הסכמתי כמובן. נפגשנו מספר פעמים, וכעבור מספר פגישות
קצרות ולא מרתקות הפסיקה למשוך והחלה לשעמם אותי. הפסקנו
להיפגש. שמרתי מתוך הרגל את כל החפצים שאספתי, אבל לאחר שנה,
כשעברנו דירה, זרקתי גם אותם.'
'זה מעניין' אמרתי 'ברגע שהכרת אותה, היא הפסיקה למשוך אותך.
אולי יש בזה משהו'.
'כן' אמר הרת"מ  'זה באמת מעניין. מפני שאיני חושב שאפשר להיות
מאוהב במשהו שאתה מכיר, או לפחות כמעט אף פעם לא. כלומר ההכרות
היא התפכחות מאשליה'. שוב הופיע בקולו גוון מעט מיוסר 'הצטערתי
גם מספר פעמים על שהסכמתי להפגש איתה. אולי לא הייתי צריך
להסכים'.
'אולי לא' אמרתי.
לפתע נענע ראשו במהירות ומלמל 'לא! לא. הכל. הכל טוב! כך היה
צריך להיות'.
רותי הגיעה. 'אתה צריך משהו קובי' היא אמרה. 'רציתי לבקש
שתכיני לאיש הנחמד הזה קקאו' אמר הרת"מ בקול נעים.
בשלב זה קטעתי אותו 'אני חושב שאני צריך ללכת' אמרתי 'המפקד
שלי מחכה לי'.
הרת"מ חייך אלי בנעימות והושיט את ידו. 'אני מקווה שעזרתי לך
ורטמן'.
לחצתי את ידו. 'כן עזרת לי'  אמרתי. הוא באמת שיפר את מצב
רוחי.
'אל תשכח לחזור ולבקר אותי. אני עוזב עוד חודש' הוסיף הרת"מ.
'אני לא אשכח, אני לא שוכח' אמרתי ויצאתי מהדלת.
חזרתי לגף והייתי מאושר לחלוטין. סיפרתי לכולם שאני מאוהב. הם
צחקו עלי. הייתי מאושר.
יעקוב הוא מפקד לשעבר שלי ששנאתי מאוד ושמתנכל לי עד היום,
אולם פעמים רבות אני נהנה לאהוב אותו. הוא אדם צבוע מאוד אולם
בדרך משונה התרגלתי למשחק הצביעות שלו ולמדתי להנות ממנו.
ספרתי לו על הבוזנט הכפול.
'מכתבי אהבה כבר לא תופסים היום' הוא אמר 'היום תביא לה פרחים'
צחקתי 'תבוא עם מכונית, תעשה רונדלים. תבוא עם הגיטרה' (הוא
מזהה אותי תמיד עם הגיטרה משום שאני נוהג לפעמים לשבת ולנגן
במחלקה עם הגיטרה הקלאסית שהבאתי לבסיס) 'תשיר לה סרנדות. איך
היא רוקדת כמוך, כמו שיכורה?' הוא שואל. 'לא' אני עונה ונעמד
על רגל אחת מניף את ידי לאוויר 'יש לה יציבה של בלרינה'. אני
צוחק ולפתע מרגיש מאושר. הכל טוב.
נגשתי לבוריס התשנ"יק 'אני אוהב אותך' אמרתי לו. הוא חייך
בחיבה והניד ראשו בחוסר אמונה 'לא' אמרתי 'אני באמת מתכוון
לזה. אני אוהב אותך בוריס'. אני אוהב אותו בגלל שהוא קווקאזי
ובעל פנים של מישהו שעבר המון דברים. הוא נראה חזק אופי, אני
אוהב לדמיין שהוא השבוי הקווקאזי של טולסטוי.
הוא נוהג לספר לי על החיים הפרועים בהרי הקווקאז. הוא סיפר לי
פעם על איך שהוא וחברים שלו אספו עם האוטו כשהיו בני 14 חבורת
ילדות והוא זיין אחת מהן שהייתה בת 12. הוא סיפר איך הם לקחו
אותן לג'קוזי, התחלקו לזוגות והחלו ללטף את הבנות. הילדות החלו
להתחרט ואמרו שהן רוצות הביתה. הוא והחברים שלו צעקו עליהן
ואמרו, שלא היו צריכות לעלות על הטרמפ אם לא רצו להזדיין. הוא
אמר שהוא בא לילדה הזו, הוציא את הזיין והיא פלטה צווחה
והחווירה כאילו ראתה דבר מפחיד מאוד. הוא שאל אותה 'מה?'. היא
הביטה עליו בעיניים מפוחדות ומוצפות שנאה יוקדת ואמרה בקול
רועד 'אתה יודע בת כמה אני?'.
'בת כמה את?' חקר אז בוריס שלנו בלי עניין.
'אני בת 12' התריסה בשנאה. זה לא הרשים את בוריס. הוא הסיע
אותה הביתה בגלל שהתעקשה ודפק אותה לאחר שבוע. היה טוב,
לדבריו. אבל לפעמים הוא נזכר בצער, כמו סטאורוגין צעיר במעלליו
בהרי הקווקאז. 'אבל שם' כמו שהוא אומר 'זה תרבות אחרת'.
אחר כך ישבתי ועבדתי על המחשב, מאזין למוצרט כהרגלי. מאושר לא
מאמין שהאומללות אפשרית. אילן ישב לידי, הוא איש קבע בסביבות
גיל השלושים, קשה מעט בדיבור ובתפיסה ולכן הרבה בגף שונאים
אותו. אני אוהב הרבה פעמים לדבר עם אלו הקשים ביותר לתפיסה
ולספר להם על חיי. מין סטיה שכזו. אמרתי לו 'אילן, תודה שאני
אחד החיילים הסדירים האהובים עליך בגף'.
אילן הביט עלי מופתע וחייך בביישנות (כמעט הסמיק למעשה) כאילו
נתתי לו מחמאה. 'אני אוהב אותך ורטמן. כן. אתה אחד האהובים
עלי'.
'אילן אני מאושר' אמרתי. 'איך אפשר בכלל להיות אומלל?'.
אילן הביט עלי בחיוך מבויש קמעה, לא בטוח אם אכן הפניתי אליו
שאלה, אחרי ששתקתי זמן רב, החל כנראה להתמלא בחוסר נחת, משום
שחיוכו נמחק והוא החל לסוב בכסאו בחוסר נוחות, מעביר ידו מצד
לצד. נדמה היה שהוא מתחיל לחשוב על תשובה אבל בדיוק כשעמד
להגיד משהו אמרתי 'אילן אתה זוכר את הבחורה?'.
'הבחורה שהתאהבת בה?' הוא שאל, לא בטוח כנראה.
'כן. היא נתנה לי בוזנט כפול'.
'כן, אני מבין. מה זה בוזנט כפול?' שאל לפתע, לא בטוח אם היה
עליו להכיר את הביטוי.
'היא דחתה אותי אילן'
'אהממם, אני מצטער ורטמן' הוא אמר והשפיל את עיניו, לא בטוח
כיצד עליו להגיב.
'יאללה, אילן, אני מאושר' אמרתי 'החיים טובים. תראה איזה יופי!
אתה לא תופס לפעמים את עצמך וקורא איזה יופי! אתה לא אוהב את
החיים?'
'אני אוהב לחיות' ציין אילן בהחלטיות נמהרת, סוף סוף בטוח לגבי
נושא השיחה.
'אילן. אני אוהב אותה, והערב אכתוב לה מכתבי אהבה. היא תקרא
אותם והיא נהנית לקרוא בהם. החיים לא יפים?!'
'הם יפים!' קרא אילן בשמחה.
'אבל אני רוצה כבר לחזור הביתה ולכתוב לה' לבשתי על פני הבעה
מיוסרת של מטורף ותפסתי בראשי בשתי ידי 'לא נדמה לך לפעמים
שהיום לא ייגמר אף פעם' אמרתי בייאוש 'אף פעם לא ייגמר'.
אילן הביט בי מבודח מעט מהפרצוף שעשיתי, הוא חייך 'הפרצוף הזה
מצחיק, ורטמן' אמר.
עיוותתי פני עוד יותר וקראתי 'לא נדמה לך שהיום לעולם לא
ייגמר! אהה.'
הוא הביט עלי בסקרנות מבוישת לא בטוח לאן אני חותר 'אבל היום
תמיד נגמר, ורטמן' אמר, לא מבין את כוונתי.
עיוותתי עוד יותר את פני. 'אני משתגע' אמרתי. הוא הביט עלי
ברתיעה כמעט. מפוחד מעט מהבעתי. אבל מיד פרצתי בצחוק והוא
נרגע. החיוך ההססני שב במהירות לפניו הטובות.
'אם תשאל אותי, אני אוהב את החיים' הכרזתי לבסוף בקול רם
והחלטי. 'אני באמת לא מבין איך אפשר להתאבד! צריך לחיות ולאהוב
את החיים, ומי שאומר אחרת אידיוט'
'גם אני אוהב את החיים' אמר שוב אילן בחיוך מאושר.
'אילן אתה אוהב את העבודה שלך?' שאלתי בעניין.
'אני אוהב את העבודה שלי' אמר אילן. עדיין באותו חיוך.
קרבתי אליו את פני, 'אני אוהב אותה אילן' לחשתי. 'אני באמת
מאוהב בה'.
'אני יודע' אמר אילן באופן בלתי מוסבר.
הבטתי בו בסקרנות. 'מה פירוש אתה יודע? איך אתה יודע?'
הוא הביט בעיני, חיוכו רועד בהססנות כאילו הוא חושש במקצת
מתגובתי ואמר 'אני פשוט יודע, ורטמן. אני יודע שאתה אוהב
אותה'.
חייכתי אליו 'אתה אדם טוב, אילן' אמרתי בשמחה גדולה. חזרתי
לעבודתי. וכך אותה אומללות של בוקר התגלגלה לאושר בין ערביים.

11/8/99

8:57  בוקר, בית.

כרגע סיימתי להשקות את הגוויות הסרוחות של מה שהיו פעם צמחי
הגינה. אין סימני התאוששות בקרב אוכלוסיה מוכת אסון זו. בצופי
בהם אני חש מין הזדהות מיוחדת עם מצבם.
את גורמת לי לכתוב יותר מדי, ואני מדרדר עצמי ממכתב למכתב. אני
חושב שלא אכתוב ששה מכתבים אלא הרבה פחות, אם כי המכתבים
ארוכים משציפיתי שיהיו. גם זו הגזמה! משום טוב לבי אלייך חשבתי
שאוכל לשמח אותך במכתבים רבים, אבל זו אשליה. את יודעת איך
שתמיד הרגשתי (וגם ציינתי זו בנובלות שלי) את הכתיבה כתהליך של
השראה אלוהית. אולי לא את כתיבת המכתבים. בכל אופן, אני עצמי
מפחד לקחת קרדיט על כל דבר שכתבתי בימי חיי. אני לא מאמין
שהרציונאל מסוגל להוביל לכתיבה טובה, זו מסובכת הרבה יותר ממה
שהמוח מסוגל לנטול על עצמו. לכן אני משליך עצמי בידי השכינה.
לכן לנצל את השכינה הנפלאה הזו כדי לכתוב עוד כמה מכתבים כדי
לשמח אותך (עד כמה שהייתי רוצה) זהו מעשה נבזה. ואכן אני מרגיש
בשעות האחרונות (עוד מאז שני בערב) שאני סובל ממה שנקרא בפי
בעבר 'הרעלת כתיבה'. כן יש כזה דבר. בדיוק כפי שיש 'הרעלת
קריאה' והכוונה היא להרגשת חוסר תיאבון וחוסר יכולת
אינטלקטואלים הנובעים מעודף בפעילות, או אלוהים יודע מה. גם
כתבתי 14 שעות ביום ארבעה ימים רצופים פעם, אבל אז הייתה מטרה.
הפעם אני רק מרצה את עצמי ואותך. הכתיבה היא תהליך כל כך עדין,
היא לא בשליטתי בכל אופן. כל מה שמעל רמת ההקלדה אינו בשליטתי
ואני חש שאני בוגד בשולחיי.
אתמול בערב ניהלנו שיחה נעימה. היית ידידותית מאוד. קשה לי
להאמין שכל הזמן הזה היינו מרוחקים אחד מהשני, ועתה לפתע כך!
זה נפלא מעבר לכל דמיון!
אם זה ישמח אותך אומר משהו שהוא נכון בכל מקרה. אני דווקא
מרגיש קרוב אלייך במידה. חבל שהורחקנו לזמן כה רב. אבל בכל זאת
נדמה לי שיהיה לנו קשה מאוד להמשיך במערכת יחסים הזו, לווא
דווקא משום שכשאפסיק להיות מאוהב בך אפסיק לגלות בך עניין. אלא
גם דווקא בגלל שברגע שאפסיק להיות מאוהב בך יהיה קשה לך לגלות
בי עניין, עוד הרבה יותר משיהיה קשה לי.  העולמות שלנו שונים
מאוד. כשהיינו בים הכית אותי בחזון נוראי כשהבנתי עד כמה את
רוצה שחייך יהיו רגילים. את מטיריאליסטית מוחלטת, במיוחד בראיה
שלך לגבי מין. הכל ממלא תפקיד פונקציונאלי. בגלל זה אני שמח
שהכרתי אותך כי אני מרגיש שאני ממלא תפקיד מטאפיזי בחייך.
לצערי אני לא רואה הרבה עתיד לתפקיד הזה. מעולם לא הכרתי אותך.
מצד אחד יש לי מיתוס לגבייך לגבי אותה פסנתרנית (והנה המילה
הזו יוצרת מיד רושם מוטעה ולא מוצדק של אליטיסטיות) אנינת רגש
ועדינת מבע. זו שאמורה להכיר בכל מה שיפה ולאהוב אותו. המראה
שלך תומך מאוד באשליה זו.
לעומתו יש את אותו רושם של אותה אישה צעירה שנפגעה בילדותה
ובמהלך התבגרותה ואשר אינה מסוגלת עוד לבטוח בבני האדם. אותו
רושם שנחרט בלבי בעוצמה כה רבה כל פעם שאת שולחת מבט כואב או
כשאני שם לב לרגישויות הקטנות שלך שלא מאפשרות לך להקשר
לחלוטין או שמציבות מסביבך גדרות קטנטנות וסמליות או גם
חומות.
ולעומת זאת ישנה גם זהר השלישית. ייצור משונה. מכחישו של זוהר
השניה במסווה הפשטות שהוא מבקש להעניק לכל. זו מוקסמת מהדברים
בנאיביות נטולת אירוניה. כמעט כילדה קטנה (למרבה הפלא זו עלולה
לעיתים להיות כמעט מבולבלת עם זהר הראשונה, באהבת הדברים שלה).
אולם אותה זהר גם לוקה בראיה פונקציונאלית עד כמעט פשטנית
ואולי אפילו נאיבית לגבי החיים. היא רוצה לנהל חיים נורמלים!
או שלא? היא לא מתכננת שום טיול ארוך לתקופה שלאחר סיום השירות
הצבאי (זה נפלא בעיני יקירתי, אבל מדוע שלא תנסי כוחך במשהו
אחר?) והיא מתכוונת ללמוד. להתחתן? בקיצור  כל מה ש. היא לא
חשה סלידה יוצאת דופן כשהיא נמצאת בבסיס. היא לא חשה סלידה
ושנאה נוראית כמעט אף פעם. אני חושש שהיא עיקרה את עצמה מעט.
ולא, היא לא מתכננת שום דבר גדול.
נפגשתי עם הזהר ההיא בים, והיא הותירה אותי מוכה תדהמה עד עתה.
מאז היא נעלמה, אולם אני דואג בגישושי הזהירים שלא להעיר אותה
משנת החורף שלה.
השאלה היא, מי את יקירתי? נזהרתי מלהציג שאלה זו בפנייך עד
עתה.
שאלתי אותך כיצד אני נדמה בעיניך לעומת מה שציפית שאהיה. אני
רואה את כל ההבדל ביני לבין מתאר ההתפתחות ההגיוני שציפה לי
בכיתה ט' בכך שגוויתי האינטלקטואלית אינה שרועה בצד הדרך מוטלת
באיב ימיה כשאר גוויות אחרות ואהובות של חברים טובים. אני מודה
לאלוהים על כך, אבל אני גם לא אכחד ואני יודע בדיוק למי
להודות. כלומר לרע, לסמרטוטים ולסקרנות החולנית שלי. כלומר, יש
לי הרבה אנשים להודות להם על מי שאני היום (אני מודה לעומר
שצבט אותי בכיתה א' כל פעם שהייתי חולם, לדנה ששלחה אותי ללמוד
לנגן, להורים שלי ששלחו אותי לחוג כתיבה של דורית אורגד, לנילי
טלרמן המורה לספרות שלא הרשתה לי לכתוב כפי שרציתי ולרבים כל
כך אחרים), ואני אכן חש שאני שמח על מי שאני.
אבל כיצד את? כיצד את לעומת מה שציפיתי ממך? ובכן לא ציפיתי
ממך לדבר. אבל את מכה אותי בתדהמה לעיתים כשאת שונה ממה שאני
מצפה ממך בימים אלו.
כן, כמובן שהייתי רוצה שתעברי איתי לחו"ל ואני בטוח שזו עלולה
להיות התקופה המאושרת בחיי או האומללה בחיי, והשאלה איזו מין
תקופה זו תהיה מסקרנת אותי וגורמת לי לרצות להסתכן! אבל את כבר
גדרת את החיים שלך בכזו גדר שלא מותירה לך לפרוץ אפילו חודש
אחד לאף כיוון.
אני מאוד אוהב רפואה אבל אני לא בטוח שזה מתאים לך. כן, אני
רואה למי בדיוק זה מתאים, והיא יפה מאוד בעיני, הזהר ההיא עם
הידיים העדינות והחיוך הטוב שתסתובב בבית חולים בלי להרגיש
שהיא נחנקת בדיוק כפי שהיום היא מסתובב במפיק.
אני אוהב את הרופאים. הם דרושים לי מאוד בעולם שהייתי רוצה
לראות. הם אנשים שמעמידים את המוסר ואת הרציונאל מעל לכל
(כלומר בצורתם האידילית) אולם את לא דרושה לי ביניהם. את צריכה
להיות בצד שלנו. הם אנשים צרי אופקים, כמו כל אדם שחושב שאפשר
לתקן את גוף האדם או שבכלל קיים כזה דבר כמו גוף האדם. את לא
מבינה כיצד את מגדרת את עצמך? אני לא בטוח שזה ילך. את מוכרת
את עצמך עד סוף ימייך. אני מבטיח לך שלא יהיה לך רגע אחד של
חופש במהלך עשרות השנים של לימודים והתמחות וסטאז'ים אינסופיים
וזה לא היה מטריד אותי אם לא הייתי חושב שאין זוהר ראשונה
ואולי אפילו חלק מהזהר השניה, שגם היא יקרה לי מאוד, שיחנקו שם
בין הקירות, בחדרים המבושמים בריחות מנטרלים. את אולי לא
תרגישי בכך מיד, אבל.
אין לי שום אופציה טובה יותר להציע לך. אני דורש את הכל, בדיוק
כמו כל מאמין. אם היית מאמינה זו הייתה התחלה טובה. אם היית
מאמינה במשהו. אפילו משהו שגוי. הו, את דמות כל כך אניגמטית
שהדבר מכה אותי בייאוש. אני כותב עלייך כל כך הרבה ויודע עלייך
כל כך מעט שהייתי רוצה שתפני אלי בימים הקרובים ותספרי לי.
תעזרי לי להחליט קצת לגבייך.
את המאזינה המוסיקלית הטובה ביותר שפגשתי אי פעם. העיניים
מרפרפות בהזיות והגוף נע במחזוריות איטית בקצב הגאות. מסונכרן
בסנכרון חרישי. והפנים בהבעה חולמנית, עמוסה ומרוקנת ממבע עד
כמעט מדיטטיביות, כאילו הפנית את כל העצבים החשופים שלך לכיוון
אחד. ריכוז מושלם.
למחרת בצבא ניסיתי לרגע לדמיין אותך מקיימת יחסי מין וזה נראה
בעיני כמו אותו רגע בו הקשבת לשיינברג. האם זו מקריות שאת
נראית זהה? קנאתי בך על כך שאת מסוגלת להנות בצורה כזו מושלמת
גם ממוסיקה וגם ממין.
עד כמה שזה מוזר לי להגיד את זה, אני בטוח ששתי האהבות הללו
שלך, גם המוסיקלית וגם המינית הן חלק מזהר הראשונה. זהו מכתבי
האחרון אלייך, אבל הוא לא. אם נותר לך עדיין תאבון אחרי שני
סותמי תאבון נוראיים כאלה אז אומר לך שעדיין את עלולה לקבל
ממני בחייך מכתב או שניים או 20. יותר מכך, זה אפילו הגיוני.
רק לא בקצב נוראי כזה. בוודאי לו אם אפסיק להיות מאוהב בך.
לכתוב מכתבים כך זה נוראי. אתה חיי בצילם של המכתבים ובמקום
לספר לך דברים בהתרגשות ואהבה אני שומר אותם למכתב. כל פיסת
מידע אני אוסף ושומר על מנת שאתעדה במכתב. זו לא דרך לחיות.
השעה כבר 17:45, כי בלי ששמת לב נסתי לכל מיני מקומות במהלך
הכתיבה, כתבתי דברים אחרים, צפיתי בליקויי חמה, והרעלת הכתיבה
הזו מרעילה עתה את כל אישיותי. ועכשיו בשעה זו של בין ערביים
אני חש שאני מסוגל לשלוט על הרגשות שלי. זה משמח אותי אבל אני
גם לא סומך על עצמי לגמרי.
התאהבתי בך באותו הערב שפגשתי אותך גם כשהייתי בן 14 וגם כיום.
אולי דבר באמת לא השתנה. זה באמת לא שכיח אצלי, אבל זה גורם לי
לחשוש מלהפרד ממך, משום הפחד שאפגוש אותך שוב ערב אחד בגיל
שלושים ומשהו, ראש משפחה, ואת תהיי מקסימה לא פחות. אם כן או
אם לא, מעולם לא סיימתי מכתב במילה 'יאללה' ואני לא מתכוון
לעשות כך כיום. לא משנה עד כמה זה יהיה קשה לסיים את המכתב
הזה. בעוד שעה או שתיים אצא מהבית ואניח את המכתב הזה בתיבת
הדואר שלך. אני חושש מאמך שתגיח אולי מאחורי השיחים ותזמין
אותי פנימה לכוס קפה ושיחה על מאיר שלו וספריו. אם היא אכן
תעשה כך אני מאמין שאעתר להזמנה ואכנס לביתכם. אנו ננהל שיחה
על מאיר שלו ועל זהר מילר, ואולי אפילו אשתה מעט קפה.

13/8/99
זהר,

רק שעתיים או שלוש של ערות מאז שנפרדנו ואני מתגעגע שוב. לאחר
שאנו נפרדים, בערבים המאושרים האלו, אני תמיד שוכב מול הקיר
הלבן שעות ולא מסוגל להרדם מרוב אושר. אני מהרהר בך בחיוך
תמידי. 'הו, האושר הזה הוא חומר חזק' כפי שכתב פעם באדי גלאס.
אני מאושר כפי שלא הייתי מימי, אני מוכן להשבע לך בזאת. אני
משער שהנטל האדיר כל כך שלקרוא את ספריו של דוסטוייבסקי
ובמיוחד את הוידוי קורע הלב של איפוליט מאידיוט שוב ושוב
ובאותו הזמן לפגוש אותך שנוסכת עלי אושר מהסוג שאף אחת לא עשתה
מעולם, הוא משא כבד מדי על לבי. אני שוקע בענני צמר גפן ממותק
של אושר חסר תקנה.
יקירתי, האם לא ידעת שגם כאשר סיפרת לי על בן הייתי מאושר,
כמובן שכאב לי אבל הייתי מאושר. כאב לי יותר משום שבזמן האחרון
מדאיגה אותי הכרוניות שבמצבי והדאיג אותי ששוב אותה מציאות
מתגבשת מסביבי. אבל, את לא יודעת שהייתי מאושר כשויתרת עליו
למעני? (האם אכן ויתרת למעני, את אמרת שכן ואני רוצה, חייב
ואכן מאמין לך. לא היה ערך לחיי אם לא הייתי מאמין לך בימים
נפלאים כאלו) כשיכולתי לחשוב שאכפת לך.
אתמול בערב, באותו התקף של spite רציתי לבקש שנשאר יחד עם בן
כשכל החברה נסעו לפאב רק כדי להכאיב לעצמי ולגרום לך לתדהמה.
אני שמח שלא התעקשתי על כך ושעקבתי אחרי הצד הישר שבי. אני
נמשך מאוד אחרי הדמויות מלאות הspite של דוסטוייבסקי אם זה
איפוליט או סטאורוגין ואם איש המחתרת (יותר מכולם הוא הגדיר
קיומו על ידי הspite הוא הפך אותו להכרזת העצמאות, ומכך לדבר
שהופך אותו לאדם) משום שהן נדמות בעיני לכל כך אומללות. הם
דומות בעיני לאתאיסטים נוראיים שמוכנים לשאת בכל משא, הן
עוקבות אחר היצרים האפלים ביותר. לכן אני רוצה לעיתים לעקוב
אחריהן. אני מעוניין כל העת באנשים עם מחשבה לא הגיונית או
לפחות לא נורמלית.
ומהו אותו וידוי של איפוליט. איפוליט הוא נער ניהיליסט בן 18
החולה בשחפת ובעל שבועיים אחרונים לחיים. כל זה מתרחש בעלילת
הרומן 'אידיוט' של דוסטוייבסקי. הנסיך מישקין (האידיוט -
האידיוטיזם עצמו הוא למעשה טוב ותמימות הלב הקיצוניים שלו.
הנסיך אינו קורא בפניהם של האנשים אלא בנשמותיהם ולכן הוא מביט
במהותם האמיתית של הדברים. לאדם כזה החיים הם אושר ועצב
מעורבבים ואינסופיים. הנסיך היה נסיונו הראשון של דוסטוייבסקי
ליצור את הישוע הרוסי. בימים אלו אני חווה אושר ועצב בלתי
מסתיימים) מזמין אותו לביתו בפאוולובסק לבלות שם את השבועיים
האחרונים של חייו. הנער המסכן, עומד בייסורי הניהיליזם ביתר
שאת משום שמותו כה קרוב. במסיבה ביום הולדות של הנסיך הוא
מקריא את ה'ההסבר ההכרחי' שבו הוא מסביר את מותו או התאבדותו
או משהו כדומה. יקירה, אם אני לא בוכה כל פעם שאני קורא בהסבר
זה רק משום שאני לא רוצה להראות רכרוכי בעיניך.
מההסבר:
'כן, קיר ביתו של מאייר יש לו הרבה מה לספר! הרבה רשמתי עליו,
לא היה כתם אחד על הקיר המרופש הזה שלא למדתי אותו בעל פה. קיר
ארור! ואף על פי כן הוא יקר לי יותר מכל העצים של פאוולובסק,
כלומר יכול היה להיות יקר לי, אילולא היה לי הכל היינו-הך.'
הדמות החזקה ביותר שקראתי מעולם בספרות היא ללא ספק סטאורוגין
הניהיליסט המושלם המופיע ב'שדים' של דוסטוייבסקי. הניהיליזם
מוביל אותו למוצא הבלתי נמנע של התאבדות. אין כל מוצא אחר
לניהיליסט אמיתי. אולם סטאורוגין הוא למעשה הניהיליסט האמיתי
היחידי אי פעם. קשה כל כך למצוא ניהיליסטים אמיתיים בעולמנו.
קשה למצוא ניהיליסט כמו סטאורוגין שמוצא שעמום ברגשותיו,
ביופי, בהוללות, באומנות. את, יקירתי, רחוקה מאוד מלהיות
ניהיליסטית ואני מאושר על כך. אינך מתארת לעצמך כמה אושר גרמת
לי כשהכרזת באוטו כשעברנו את שדרות רוטשילד שאת מאושרת. חייכת
את החיוך המקסים והביישני שלך. חשבתי שאני עומד להתעלף מאושר,
כמו קירילוב אולי, כאשר האושר עמוס כל כך בפרטים ואתה עומד עוד
רגע לקרוס. האושר שאני חווה עמך הוא לעתים מעל למה שגופי מסוגל
לספוג. אני קורס תחתיו ברטט אקסטטי. אני לא רוצה לאבד אותך.
אמרת שברגע שהיחסים שלנו יהפכו לרוטינה בוודאי נפגש פחות.
אהובתי! זהו פלא ונס בעיני שאנו נפגשים כה הרבה! הרי אם לא
הייתי מאוהב. לא, לא היינו נפגשים כה רבות. מדאיג אותי שתרד
התדירות כאשר אפסיק להיות מאוהב. והאם אני מאוהב. אני חש
כלפייך משהו הדומה, באופן מוזר,  דווקא לאהבה. בהתחלה לא
הרשיתי לעצמי להגיד לך 'אני אוהב אותך' וחשבתי, אם אתה חייב
להגיד, אמור 'אני מאוהב בך'. אבל עכשיו איני יכול עוד. אני
רוצה לומר לך שאני אוהב אותך כי. ובכן, את כל הבחורות שהייתי
מאוהב בהן שנאתי בעוז. אותך אני אוהב. את יוצרת בי הרגשה של
רוך. כן גם הן יצרו אותה לעיתים, אבל הם נגעו במקומות כל כך
אפלים שרק פיודור נגע בהם בעבר. הם גרמו לי לשנוא הכל כל כך עד
שנאלצתי להסתגר לשנים. את גורמת לי לבקש רק טוב. את הופכת אותי
לטוב יותר משאני.
הייתי רוצה להכיר לך את אלוהים. אני מאמין לך שאת מאושרת. אני
חש זאת בך, אבל האם את באמת מוכנה לשאת במשא האתאיזם:
'אתאיזם אבסולוטי נעלה בהרבה מאדישות חילונית. האתאיסט
האבוסלוטי עומד על הדרגה הקרובה לאחרונה שבסולם האמונה (בין אם
הוא מטפס את השלב הבא או לא), אבל לאדם האדיש אין שום אמונה,
מלבד פחד אפל'
(מדבריו של הנזיר טיקון).
האתאיזם הזה כל כך קל כשהחיים יפים אבל מה לגבי התקופות שהחיים
נהפכים אומללים, מה לגבי אדם שרצח? אדם שכל אהוביו מתו? את
חושבת שהוא יהיה מסוגל להמשיך לחיות ללא אלוהים. אתאיסט מוחלט
יוכל לקיים את מה שיראה לצופה מהצד כחיים (אם כי בגהנום), אלו
שלא יהיו חזקים באמונתם יקרסו.
הו, האושר הזה הוא חומר חזק. הוא משחרר באופן נפלא. אני חופשי,
אני מרגיש, לספר לך בדיוק את מה שאת בוודאי רוצה מאוד לשמוע
עכשיו. זאת אם, אני יודע כבר שכן, את אוהבת יותר מכל דבר אחר
בעולם את אותן ישויות קטנות של נשמה טהורה עם טמפרטורה נורמלית
של 53 מעלות, מכאן באופן טבעי משתמע שהיצור הבא שבתור שאת
אוהבת הוא האדם - אוהב אלוהים או שונא אלוהים (ככל הנראה, כמעט
לעולם לא משהו באמצע), הקדוש או המופקר, המוסרי או הלא מוסרי
לחלוטין - המסוגל לכתוב שיר שהוא אכן שיר.
היום ההורים חזרו. הם עברו בספריה הלאומית של ניו יורק וצילמו
עבורי את הסיפורים האבודים של ג.ד. סאלינג'ר מגליונות עלומים
של עיתונים אמריקאנים שכוחים משנות הארבעים. הם התחלקו בספריה
לשני צוותים (נתתי להם רשימה של 20 סיפורים) וכל אחד היה אחראי
על השגת חלק אחר מהסיפורים. עברו שעות, ואבא שלי היה מדי פעם
חוזר לבקר את אמא שלי שרכנה מעל מכונת הזירוקס, מחזיקה בידה
דפים חצי מפורקים של ה'קאנזס סיטי ריביו 1942' עם התמונה של
רוזוולט על השער ודיווחים מהחזית הצפון אפריקאנית. פעם אחת
כשחזר, מצא אותה קוראת בסיפורים של סאלינג'ר, חיוך של תינוקת
נסוך על פניה ועיניה מוצפות דומעות אושר. יש סופרים, לא רבים
אך מוכרים ואהובים, שמחזיקים בכח המיסטי הזה, שמסוגל להפוך אדם
אומלל למאושר. שמסוגלים לקחת אתאיסט ולהפוך אותו למאמין אדוק,
סאלינג'ר, דוסטוייבסקי ולפעמים טולסטוי.
אכלנו היום ארוחת צהריים. אורי האחיין בן התשעה חודשים שלי,
צחק את צחוקו המלאכי בעידודה של אימי. הוא שכב על בטנו והביט
עליה בזמן שסיפרה לנו איזו מעשיה מהטיול. הוא חייך באופן
מקסים, אבל היא לא שמה לב אליו משום שעברה כבר חצי שעה שהקשבנו
בשקיקה לקול צחוקו ורצינו כולנו להקשיב לסיפורים סוף סוף. היה
לו מצב רוח טוב באופן מיוחד. הוא הביט על אמי מהופנט כל הזמן
שסיפרה לנו את הסיפור, וכשסיימה  פנתה אליו לפתע וקראה למול
פניו המחייכות 'אבל זה יקר לנסוע לשם, אורי!'. הוא הביט עליה
לרגע מופתע מהפניה הפתאומית ואז קרא 'דה, גה, דה' השפיל ראשו
ופרץ בצחוק חרישי, כמגחך לרעיון דבריו. כולם צחקו.
חשבתי אז עלייך, חשבתי על המשפחה הנפלאה הזו, חשבתי על אלוהים
ולפתע, ללא ששם ליבו לכך איש מבני משפחתי,  הוצפו עיני באותן
דמעות אושר מיוחלות. ידעתי שוב בידיעה ברורה שהאלוהים קיים. את
אולי ניהיליסטית אבל את חלק מהתודעה הדתית שלי. את חלק מאלוהים
ואינך יודעת זאת אפילו, עד כדי כך חפה ותמימה.
המכתב הזה מגיע אני מקווה כשבתוכו נחש גומי. לא שכחתי שאני
חייב לך, ואני מאושר. בקשת שלא אביט בך כך. אבל איך אני יכול
להמנע מכך, כאשת לוט אני מהופנט מקיומך. להביט עליך אינו דומה
למבט באף בחורה, זה דומה אולי למבט באושר או באלוהים, או
ביופי. איני מביט בך, את כסמל בעיני. ואני מרגיש שאת בשבילי
מעט היא, מאן דהוא פורץ ממך קדימה כדברי מיקובסקי.

14/8/99??4:45

שישי בערב, ערב מקולל. עכשיו בוקר יום השבת. חזרתי מהופעה
נוראית של הפרוינד המחריד.
תחילה הגיע העצב משום התקווה שתגיעי שנכזבה. אם לא הייתה בי
תקווה הרי, שהייתי עצוב פחות. אבל יותר מכל הייתי עצוב כל העת
מהמחשבה הבלתי נסבלת שלא אראה אותך זמן רב. שלא אראה אותך
לפחות עד יום שלישי, ואם לא אז או רביעי אז רק. (אלוהי,
ממחשבות כאלו חייבים להמנע).
בצהרים הודעתי לאמא שלי עד כמה אני מאושר והיא במקום לשמוח
אמרה שעל לזכור שתמיד יהיו תקופות קשות, הסכמתי איתה בקוצר רוח
ואמרתי את המשפט המפורסם שבני אדם מגדירים את המציאות על ידי
סבל ואומללות. האמת היא שחשבתי באותו רגע שאולי דווקא ההפך הוא
הנכון. אנו מגדירים את אומללותנו על פי אושר. איני סובל בזמן
שאני במקומות מסויימים משום שאני סובל בצורה אבסולוטית אלא
משום שהייתי רוצה להיות במקומות אחרים ולעשות דברים אהובים
עלי. איני סובל בצבא משום שאני בצבא. אני סובל משום הזמן
המבוזבז. כלומר, אני מציב את הדברים מול רפים מסויימים של
אושר. כלומר, לא הייתי מתנגד לשהות עוד ועוד שעות בצבא אם לא
הייתה בי הציפייה לאושר גדול יותר בעתיד. אם כך הציפיה לאושר
משמידה עצמה. האמת היא כמובן, שאנו מגדירים את מצבנו דינאמית
מול האושר והאומללות.
הערב הרגשתי נבזה כי רק הבוקר חשבתי שהאושר ייוותר לעד. הרגשתי
נבזה שאני כל כך אומלל. חסר אופי. בדרך לת"א חשבתי עלייך
וניסיתי מדי פעם להסיט מחשבותיי לנושא אחר. לצערי גיליתי שתי
עובדות מדאיגות מאוד. הראשונה - יש בי תאווה מאזוכיסטית להתמקד
בך במחשבותי, ולכן אני מתעלם מהפרוגרמות שאני קובע לעצמי.
השניה - גם כשאיני חושב עלייך, עדיין נותרת מועקה באיזור חצי
הגוף.
ישנה חתולת רחוב שנוהגת להכנס לדירה של החברה' דרך החלון של בן
או של נדב. הם מכניסים אותה והיא מסתובבת בדירה כבת בית. נדב
אוהב ללטף אותי, הוא אומר שהיא מתחרמנת כי היא מרימה את הזנב
בצורה בוטה ומפנה אליו את ישבנה. אני הסברתי לו שזו רק הדרך בה
היא מביעה מצב רוח טוב. הם קוראים לה קיצי. היא באה ודרכה על
חזי, שולפת טפריה ומגרגרת בנינוחות. ליטפתי אותה והיא נשכבה
עלי. נזכרתי בחתולה הישנה שלי. הרגשתי אומלל מאוד אבל לפתע
הרגשתי כל כך בנוח עם החתולה. הרגשתי נוחות כמוה לא הרגשתי מאז
הפעם האחרונה שהייתי במיטה עם בחורה שאהבתי.
קראתי 'זהר'. החתולה הסבה מבטה אלי וגרגרה 'אני אוהב אותך כל
כך זהר' גנחתי. נדב צחק וליאור קרא 'פאתטי'. לפתע דפקתי בידי
על השולחן וקראתי בכעס ובקול מחוספס 'פאתטיון'. ('פאתטיון הוא
הכינוי לפאתטיות חבורת סמרטוט - בדר"כ מיושם על ענייני בחורות.
ליאור אסר על דני להגיד אותו במשך חודשים ארוכים ועתה הוצאתי
את המרצע מהשק)
ליאור הביט עלי לרגע בעיניים מופתעות ואז פרץ בצחוק רם.
'אתה באמת אוהב אותה?' שאל, לא ברור אם בצחוק או ברצינות,
מאחר שתארתי לו את המצב לפני מספר דקות. אמרתי שכן. נדב שאל אם
את האחת. אמרתי שהאחת משתנה לפי האחת שמסכימה. כשיש אחת
שמסכימה היא הופכת לאחת. אם אחת לא מסכימה, בסופו של דבר תמיד
עוברים לאחרת.
יצאנו להופעה. רוני פרוינד הדפוק עלה על הבמה ונופף בשער
המתולתל המטומטם שלו וצעק שירי אהבה לאנשים שלא יודעים להרגיש.
אסור לתת לכל אחד לשיר על זה.
אחר כך שיחה עם שרה. תחילה אומללות אבל לאחר מכן עברנו לשוחח
על הדת. ברוב התלהבותי בזמן שדיברתי על ישוע שכחתי ממך לגמרי
והפכתי מאושר. לפתע התנערתי וקראתי 'עד כדי כך הוא גדול שהעביר
אותי שוב מאומללות לאושר'.
הלכנו לאכול ליד הנמל. תל אביב ואזור השרון מלאות חתולות
דרוסות. איתרתי 4 בדרך. כשיצאנו מהמסעדה שרה צעקה לפתע 'she is
hurt' וראיתי חתולה רצה במהירות היא רצה בצליעה ונשכבה על
המדרכה מניעה איבריה באופן בלתי נשלט, כלומר מפרפרת. שרה אמרה
'that's awful we can't leave her here' התקרבנו בחשש מה.
אז היא אמרה 'oh she Is dying, good' גיחכתי לשמע המשפט
האבסורדי. אבל לפתע החתולה באמת שמטה את ראשה ולאחר רגע
העיניים הזדגגו. כל העניין ארך פחות מעשר שניות. מעולם לפני כן
לא ראיתי בעל חיים מחזיר נשמתו לבורא. התקרבתי אליה והייתה
שלולית דם או שתן (אחר כך התווכחנו, כאילו שזה חשוב) ליד
הגופה. הפכתי עצוב וליאור הושיט אלי את ידיו לחיבוק. התכרבלתי
לרגע בתוך החזה שלו. הוא חיבק אותי וקרא בחצי צחוק יפה 'אני
חייב להיות דרמטי'. אבל באמת רציתי להיות עצוב. באמת הזדעזעתי
אבל כמובן שלא יכולתי לחשוב על זה יותר משלוש דקות. אני חושב
שהגבתי למוות יותר כאדם שמשתאה מול תופעת טבע מאשר כאדם חומל.
חשבתי על זהר החתולה של בן ונדב. ובדרך כל אותן חתולות דרוסות,
אין פלא שהגעתי במצב רוח רע הביתה.
איזו מן אהבה זו שמונעת ממני לכתוב. היא לא מוכרת לי, סוג כזה
של אהבה. אולי איני כותב כתוצאה מאהבה משום שאין לי מה ללמוד
ממנה עוד, לא מאותו סוג קבוע שפוקד אותי שוב ושוב. זהו רק
ניוון ידוע ומשעמם שמשתלט על גורלי מזמן לזמן. ובכל זאת זה
חשוב להתאהב מזמן לזמן על מנת לזכור שאני אדם.

15/8/99    20:20

פגשתי את יעקובביץ אחרי שבוע. הוא אמר שהיה בשבוע משק. דרש
בשלומך וספרתי לו על כל מה שאירע. הוא אמר שהוא רוצה מאוד
שאדפיס לו את כל המכתבים שכתבתי לך. הוא כל הזמן רוצה שאדפיס
לו דברים. אמר שיהנה מהם. אדפיס לו את כולם. שיבושם לו.
יום לאחר אותה תהום שהתגלעה לפני אתמול בצהריים ואשר בשיאה
התקשרתי אליך מתייפח למחצה (כלומר לעולם לא בדיוק מתייפח.
הייתי מנסה שלא להתייפח ונכשל בכך, או שהייתי לפתע מנסה
להתייפח ונכשל בכך) אני מנסה להבין את מה שארע. עברו שעות
ארוכות עד שהצלחתי להתגבר על התהום ההיא. עד הערב לא העליתי
חיוך. כאדם שבילה בהרמון תורכי ולוטף לילה שלם על ידי אלף
נערות ולאחר מכן הוכה יום שלם על ידי סרסוריהן איני מסוגל כרגע
לחוש כמעט דבר. אני קהה לחלוטין. הייתי קפוא בפנים חצי יום,
ועד הערב לא הצלחתי לגרום לעצמי לחייך. אני מרגיש שאני מתחיל
להתייצב ואני חושב שאנסה באמת להתמיד בכך מעט. הבנתי לפתע מדוע
המשבר ביום שבת היה החזק ביותר שארע לי כבר מעל לשנה. הבנתי
מדוע באותו יום חמישי איתך הייתי מאושר עד כדי כך, ובשישי
בבוקר למחרת.
ישנם שלושה גורמים המשפיעים עלי בצורה החזקה ביותר. איני חושב
על אלוהים כל העת (כפי שאולי נדמה לך), אולם לספרים של
דוסטוייבסקי יש תכונה זו עלי שאחרי כל אחד מהם שמסתיים עבורי
אני חווה שבועות של התרוממות נפש. איני מתאהב כל העת (כפי
שאולי נדמה לך) אך כשזה קורה אני מרגיש כממוזל בעולם. אני אוהב
את משפחתי ומאמין בגרעין המשפחתי עד לטרוף. אני מאמין רק בשני
דברים יותר. באהבה ובאלוהים (ובעצם שניהם הינם מבחינתי כמעט
היינו הך).
בימים שפגשתי אותך אירע צרוף מקרים מוזר שבו כל הגורמים האלו
היו נוכחים בחיי. הייתי מאושר עד כדי קריסה ממש, כפי שתיארתי
בפנייך במכתבי. אולם ביום שבת לפתע אותו אושר שמילא אותי וניפח
אותי לממדים חדשים, התרוקן ממני כאוויר מבלון ואותו חלל שהתפנה
עתה ולא נמצא  חומר שימלאו הוריד אותי ליגון  שאולה.
יום שבת בבוקר. קמתי עצבני בגלל שעדיין אהבתי אותך, בגלל
שעדיין לא אהבת אותי. נכנסתי לוויכוח עם האנשים היקרים לי
ביותר, עם משפחתי הנפלאה. הוויכוח על הפרוזאק. כמה הייתה לא
הכרחית או פגיעה שפגעתי באחותי היקרה מיכל. פעלתי נגד רצוני
האישי והאינטרסים שלי והפכתי לחיה מחוסרת בחירה, הדבר השנוא
עלי ביותר. חוויתי משבר אמונה נוראי באל. כן, כל הגורמים הללו
הם שגרמו לי לנסות להתייפח באותם צהרים. הייתי צריך לצטט לעצמי
גיבורי דוסטוייבסקי שעות בערב כדי לעודד את עצמי ולמחרת
כשקראתי במאמרים גיליתי שדוסטוייבסקי השטני שתל בהם סתירות
ואי-סדירויות כהרגלו. כלומר, הבנתי הכל בצורה לא נכונה כרגיל.
כן, מאהלר הוא היחיד שמסוגל לנחם כרגע. אני חושב שעכשיו למדתי
לקח. אני אנסה באמת להפסיק להתאהב בך. אני מאמין שאפילו אצליח.
משום מה אני מאמין.
ביום שבת בערב, מדוכא עד עפר דל, שכבתי במיטה בחוסר יכולת לזוז
ורע התקשר. הוא גילה נכונות מפתיעה לשוחח על הבעיות שלי. (רע
סולד מכל הבעת רגשות ומרגשות בכלל. למעשה מרוב סלידה מחבר שלו
שפעם גילה לו את סוד סבלו ייעץ לו רע להתאבד. הוא סובל מעקרות
רגשית לדעתי, אבל זה נושא אחר לפעם אחרת. אני סובל מemotional
abundance. )
שאלתי אותו כיצד הוא נמנע מלהדרש לאותו נושא של האהבה. הוא אמר
שהיה רוצה אולי שותפה למיטה. נחרדתי באמת ובתמים ושאלתי אם
אינו מעוניין ביותר מזה, הוא אמר שאולי כן אבל זה לא כל כך
חשוב לו. בגיל 16 קרא את הזר של קאמי והוקסם. לא הכרתי אותו
מלפני כן אבל אני יודע שהוא דומה לו מאוד. מרוקן רגשות
לחלוטין. אפילו שאינו אוהב עוד לא את הזר ולא את קאמי.
בטח שהייתי רוצה לפעמים להיות מרוקן מרגשות כמו רע. הייתי רוצה
לבוז לאנושות כולה, או אפילו לא לבוז אליה אלא לא להעניק לה את
התייחסותי אפילו, להיות Uebermensch  כמו רע. הייתי רוצה לא
להרגיש את הריק הזה. הרי אני זקוק לאהבה רק משום שאני לא בטוח
בקיומו של אלוהים. אם הייתי בטוח לא הייתי צריך לחשוש לגבי
נפשות תאומות. הייתי אוהב את אלוהים כמו את נפשי התאומה.
זה אותו פחד מהזמן, אותו פחד מהמוות שגורר אותי לחיקן של
אחרות.
חשבתי לוותר על הנושא. כן אני מוותר עליו כבר שנים רבות, אבל
חוזר אליו כל פעם מחדש. האמת היא שהייתי רוצה אולי שהאהבה תדחה
אותי, כמו את סלין, אבל איך אני אחיה עם עצמי? ביום שאמאס
באהבה אשנא את עצמי על מכוערות, עד אז אהיה פאתטי. אבל על כך
לא אשנא עצמי לפחות.
כן, אני לא חושב שאני מוכן לוותר עדיין על אהבה! אפילו שהיא רק
משביעה מרורים. אני איני בן דורי. דורי משביע אותי מרורים
רבים, אבל. ובכן אני מסרב להפוך לניהיליסט רק משום שכולם
מסביבי ניהיליסטים הדוניסטים. אם אצטרך, אשנה את פני הדור
כולו!
אני חושב הרבה בזמן האחרון על מה שאעשה אחרי הצבא. ביום שבת
הבנתי מהי אחת מאשמותיו הגדולות ביותר של הצבא כלפי. הבנתי
שמשום הצבא החל אותו שעון זמן בלתי נראה ומציק לתקתק בי כל
הזמן. זה התחיל כשהייתי ברמון והשעון הקטן היה מתקתק ומזכיר לי
כל העת כמה זמן נותר עד שאצטרך לחזור לבסיס לעוד שבועיים. לא
הייתי מרשה לעצמי לעשות בבית דבר שיכולתי לעשות בבסיס: לא
לנגן, לא לקרוא, לא לכתוב, לא לראות טלויזיה, סרטים, לא טלפון.
רק לראות חברים. שנאתי לראות אותם כל כך הרבה אבל הכרחתי את
עצמי. מאז לקח לי שנה וחצי, ואפילו שהכל השתנה עדיין אותו שעון
מתקתק כל הזמן ומציק לי. עוד בכיתה ט' שמתי לב לאותה תכונה של
האושר העילאי כאשר הוא מפסיק את תנועת מחוגי הזמן. קירילוב
אומר שאם לא נרצה שהזמן ינוע אחורה או קדימה הוא יהפוך לנצחי
ואנו נהיה מאושרים (אני מוסיף שזקוקים גם לאבד את מודעות
הזמן). קירילוב מגדיר את אלוהים כהפחד מהזמן ומהמוות.
אני חושב שמה שהייתי רוצה לעשות אחרי השחרור זה לנסוע לתאילנד
לאחד מהאיים ולהשתעמם שם בלי להרגיש אשם לגבי זה. הייתי כותב,
פוגש אנשים, אולי הייתי אפילו מעשן קצת סמים - כל מה שאהיה
זקוק לו על מנת לגרום לזמן להפסיק לתקתק. אני חושב להשאר במקום
הזה שנתיים לפחות. כמה זמן שזה יקח עד שהשעון המרגיז הזה בתוכי
יפסיק לתקתק ואני אוכל להיות מאושר שוב.
אני זוכר כשהייתי חבר של בל. הייתי יכול לשכב איתה במיטה
לפעמים ולהרגיש מאושר. הייתה כל כך מעט תנועה באותם רגעים וכל
כך הרבה אושר, שהייתי מפסיק להבדיל בין העבר לעתיד והיה נדמה
שהזמן הופך שקיף. הייתי מאושר באותו רגע ואפילו לא הייתי זקוק
לבקש מהזמן שיעצור הוא תמיד היה עוצר בעצמו. הזמן היה הופך
נצחי ואני הייתי משיג אושר. לכך אני מתכוון בזמן שהופך לנצחי.
טיפש שכמותי בזבזתי את תענוגות הזמן למען תענוגות מין שהינם
עינויים בפני עצמם.

30/8/99

קרן יקירה,

זה אכן היה תענוג לקבל את מכתבך. תענוג צפוי אך הציפייה לו אך
הכבירה את עוצמתו. אני חושב שהרעיון שלך לגבי מכתבים בדיוניים
הוא רעיון טוב מאוד, אני רק לא בטוח כמה זמן נוכל להחזיק בו
מעמד. מכתבים בדיוניים מושכים תמיד כאשר החיים שבמציאות
מכזיבים ביצירת מקורות עניין.
למה היא לא מתקשרת? שאלה זו ועוד רבות דומות לה אני שואל את
עצמי כיום מדי יום ביומו. אולם אני אוסר על עצמי להתקשר משום
שאיני רוצה להצדיק את דבריה שאמרה עלי (היא אמרה שאני טיפוס
חלש אופי). את רואה לאיזה מלכוד נקלעתי יקירתי? אני מסוגל רק
בקושי לעזוב את חדרי או את ביתי מחשש פן תתקשר ואחמיץ את שיחת
הטלפון שלה. אני קופץ כקפיץ ומתמלא בחדווה לשמע כל טלפון
ומתמלא בעצבות לשמע קול כל אחד מהמתקשרים שאינו היא. אך לא
לשומעך יקירתי, אהובתי הכמעט אחרונה.
אז את מבינה איזה סבל אתן גורמות לי כשאינכן אוהבות אותי,
יקירה? אכן זהו יותר משהלב מסוגל לסבול. אולם בי נשבעתי שאת
אותה בחורה יקרה שמסרבת בימים אלו לחייג את מספר הטלפון שלי
ולהשמיע בפני את קולה הענוג לא אשנא לעולם. אותך יקירה, שנאתי
שנאה יוקדת וככל שאהבתי אליך הפכה זקנה יותר כך הפכה שנאתי
למבוססת וחזקה יותר. אולם יקירה, מי היה זה שאמר שההפך של אהבה
אינו שנאה אלא אדישות? איני זוכר, אולם על מנת לחלוף משנאתי
אלייך לחיבתי של היום, היה עלי לעבור באותו ים של אדישות שהוא
מבחינתי סופה של כל אהבה. האהבה מסתיימת באדישות!
והיום יקירה? אינך מותירה אותי אדישה אפילו לרגע אחד! גופי
מתקמר בהנאה מתפתלת לשמע קולך! אגלה לך דבר, אפילו ברגעיה
הגדולים ביותר קולה לא נשמע יפה ולו אלפית משהיה קולך! אך
פניה! גופה!
אני חושב שהחברים שאת מתייחסת אליהם חייבים להיות וירטואלים
יקירה. אצלך קיימת משוואה עקומה שאינה משווה לעולם בין שעות
בילוי לבין רמת חברות. היחס אומנם אינו ישיר אך קיים גם קיים,
ובכלל, אם את תמימה כפי שהייתי רוצה לחשוב שאת (אם כי איני
מסוגל לעולם) הרי יש לך הבנה חלשה במקצת ביחסי אנוש (אני מצטער
אולם כך נדמה לי הדבר)  ודווקא הדבר הזה עושה אותך ראויה
לסליחתי ורחמי. למרות שאינך מעוניינת באף אחת מהן בוודאי. אבל
האם את בכלל תמימה?
בכל מקרה, איחוד יהיה! יום אחד יתקיים. בפורום זה או אחר! עלוב
או נלעג! עצום או נרגז! השאלה היחידה היא האם נוכל להרשות
לעצמנו להיות כנים כשנפגש שוב. אם כן, נבכה על שנים שאבדו שמהם
לא יהיו יפות. אם לא, הרי נהיה נוקשים וחנוטים כשחקנים גרועים
בתפקידי חברים.
ובכן יקירה. כמובן שאני מבין אותך! גם אני הייתי מוכן להצטרף
לאיזה מקדש. גם היום וגם מחר. ואיני נרתע כלל מכתות. איני נרתע
כלל מדבר. אני אכן מתכוון להצטרף למנזר לתקופה מסויימת ואם
הדבר יתאים לי איני פוסל את האפשרות שאשאר שם. אחרי הכל. נו,
כל דרך אינה עדיפה על דרך אחרת מלבד הדרכים שגוררות התדרדרות
מוסרית ודתית. אז, בשמחה כמו צ'ואי לי הצטרפי גם את למנזר
בודיהיסטי וגלחי את ראשך (העור היפהפה המקיף גולגולתך יתגלה
סוף סוף) ואני אבוא לבקר, כנראה. אני אהיה השכן שלך. אבל אולי
תצטרפי אלי לאי בורקאי שם אני מתכנן לחיות שנה או שנתיים
ולכתוב רומן ראשון. בואי לא נעשה כלום המון המון זמן.
עד שאסע בוודאי כבר תהיי נזירה אדוקה, את אומרת?
לא נורא, אני אעבור, ומתוך ריקשה חומה אצא לנשק לך הזרת!

זוכרת את אי השפיות. זה מגוחך אבל יקירתי, יש לנו הזדמנות לממש
את זה. אפילו אם איני מאוהב בך, הריני נשבע לך ברגע זה שלעולם
לעולם לעולם לא אפסיק לחלום על לבלות את שארית ימי האחרונים
לצדך. להגות את מילותי האחרונות לאוזנך.

שונא העבר,
אוהבך הנצחי