"כל הפרידות כמו סיכות נעוצות על הלב"

באמת זה נכון, אף פרידה לא נמחקה לי מהלב אפילו לא כאלה שלא
היו החלטיות או ספניות.
לכל פרידה יש מן חדר קטן אבל את כל מה שהיא צריכה כדי להתקיים
אצלי בראש, היא מידי יום שולחת תזכורת באחת מצינורות הדם
שמובילים למוח, ואז היא חוזרת לעיסוקיה, וכשמשעמם היא יודעת
שאין עומס על המערכת אז היא שולחת חבילה עמוסה של שלושה ימים
לפחות וזה ממש לא עושה נעים. יש פרידות כואבות יותר ויש כאלה
שפחות אבל כולן כואבות, דואבות ולא עוזבות.

"הסיבוב התארך כשהאוטו שלי התהפך, אז נשארתי מחוץ למירוץ
אין לי כוח לרוץ. יש אנשים שעומדים בלחצים ואני מנסה"

אז כשיש עומס על המערכת והמון פרידות שולחות תזכורת באותו זמן
אתה קצת יכול לאבד שליטה ולהתהפך ואז סביר להניח שתמצא את עצמך
שוכב על שוליי הדרך מנסה לקורא לעוברים ושבים שיעצורו רגע
ויתנו לך זמן להתעשט. ובעצם יש דווקא כאלה שלעולם זה לא יקרה
להם, כי הם יודעים להתמודד עם העומס הזה, הם בטח ימשיכו לצעוד
על הדרך עד ליעד שלהם. הפרידות שלי ידעות בתיזמון המרשים שלהן
ולא מעט פעמים מצאתי את עצמי משפשפת את עיניי במטרה להוריד את
האבק בצידיה של דרך צדדית תוהה אם הם יעצרו כשיבחינו שמישהי
מתעצלת ללכת, דבר שיתברר אחרי כמה דקות כהתהפכות. אני לא אומרת
שאני לא מגיעה ליעדים שלי אף פעם, אני כן אבל עם כמה
התהפכויות, מה שחשוב זה שאני מנסה.

"גשם חזק קשה לי לראות אפילו כשעיני פקוחות"

כשהפרידות שלי הולכות לישון או שהן מחליטות לקחת איזה חופשה
מהנה עם הרבה שמש, אין עומס על המערכות שלי, אני מסוגלת להבין
דברים , להגיע ליעדים מבלי להתהפך יותר מידי אבל עדיין אני לא
רואה ברור, אני רואה מטושטש.
הפרידות שלי למרות שהן לא פה הן שלחו לי את עצמן בצורת דמעות
כדי שאני לא אחשוב שאפילו הפרידות שלי נפרדות ממני.
הן שולחות לי את עצמן בצורת דמעות כדי שאני לא אשכח.

גשם חזק קשה לי לראות אפילו כשעיני פקוחות.