אני מוכנה להיות כלום. באמת.
אם הייתה לגיטימציה אמיתית וגלובלית אני הייתי מחבריה
הויתיקים.
אני מוכנה להאמין כל חיי שאהיה משהו גדול,ופשוט זה עוד לא
הזמן...
אבל בעצם אני עוסקת בלא כלום. אוכלת "ומדייטת", מדברת על הגשמה
עצמית, בין תליית כביסה לבין קניית אביזרים חדשים לבית, מוזגת
קפה לכוסות שקניתי באיקיאה ומרגישה חוסר סיפוק תהומי מהאנשים
סביבי. מאשימה ת'הורים שלי ולא אוהבת אותם מרבית הזמן. אני
פוחדת ומתגעגעת וכותבת על זה שירים. עושה שיאצו להפחתת החרדות.
בטוחה שקורצתי מחומר מיוחד ומרגישה גדולה מרבית הזמן. אני
אוהבת לכבס לך את התחתונים, ולאכול איתך, ולהירדם איתך, ולספר
לך ת'חלומות שלי בבוקר ולשמוע את שלך. היא פסימית ביום
ואופטימית בלילה. אני הפוכה. אני רוצה להתחדש מולי כל הזמן,
וזה ישן, הניסיון הזה, ומוכר כ"כ. אני ניזונה מחלומות על מחר
והפתעות קטנות שבדרך, מעיזה להודות שניזונה מהסטנדרט. אני רוצה
להרגיש מעשית אבל אני לא. במקום, אני מוציאה גבות עם פינצטה
שעות ולהרגיש סיפוק ממשי מגילוי של שחור סורר בקצה הלחי. מגלה
בעכבר העיר פעילויות של "רק השבוע" ושמחה על התגלית. אני דואגת
לזימזום קבוע ומרגיע של סרט, אינטרנט, בית קפה, ואני מתמידה.
ואלה החיים שלי. בא לי לתלות את זה באור אולטרה סגול על הצוואר
ולהניח לי להיות מה שכבר בין כה וכה עושה 30 שנה, רק בלי קולות
ההלקאה, וההצטדקות.
פשוט לתת לי להיות ככה בשקט, בחיק הכלום הנודע ששזור לי בבטן
הנשמה.