יער.
היא צעדה ביער לבדה.
הרוח נשבה ופרעה את שערה השחור.
עיניה הכהות הביט בעלים הלחים הצונחים לאיטם
וראתה חושך רב.
המשיכה בהליכתה למרות הרעד שסירב לעזוב את גופה.
לבושה היתה בבגדי קיץ, לא ציפתה לחורף, בטח שלא לסתיו,
ומי בכלל רוצה לראות עלים צונחים מהעצים - לא נוגעים בקרקע
מסרבים ליפול.
הלילה עוד לא בא, אך קרוב הוא מתמיד, ייתכן כי דקות בלבד
עוצרת אותו מלהגיע.
עיניה הבהירות הביטו באדמה שהיתה לחה כבר שעות
אחדות, ואולי ימים, מטל קריר של גשמים ראשונים.
רצון להזכר הביא אותה לעצור ולהסתובב.
עומדת שם ומביטה בבהירות ביער שכבר עברה.
עדיין הבחינה בגבעות שמחוץ לעצים, מהן נפרדה רק זה
זמן לא רב.
או, כמה מפתות, כה חשופות לכוכבים הגבעות.
רעד קל עבר בה וכמעט שעשתה את הצעד
חזרה, כבר גמלה ההחלטה בליבה.
קינה צעירה נשמעה לעצי היער, שיר געגועים שכתבה
לא מזמן הושר באוויר הכבד, המעציב.
כמעט ובכתה, כמעט.
בכתה.
לפתע, קול של אהוב מרחוק דילג בין הסלעים וקרב אליה.
מחליק ברכות על האדמה ומיד נוגע בכפות רגליה.
שזור בקינה הצעירה, שהיתה עתיקה ויפה - שאובה
מנשים וזמנים שהיו משחר העידנים.
בכתה.
ועוד הדמעות החמימות זולגות על לחיה הסתובבה וחזרה
לנתיב הראשון.
והדמעות ממשיכות לרדת, והאוויר לח, היא מביטה למעלה
ולמרות העצים הצפופים, באורח פלאי, העלים הצונחים
לא מונעים אותה מלראות את הכוכבים.