צעקות של נערים שחזרו מבילוי התערבל בצליל הצמיגים הקרים
המתקדמים באיטיות על גבי הכביש הישר. מרחוק נשמעה צפירה של
אמבולנס. תחילה צליל רחוק וקצר, אח"כ התגברה הסירנה והצליל
נמתח, כאילו מנסה להשיג את עצמו.

"דופלר"
"מה?"
"דופלר, אפקט דופלר"
"מה אתה רוצה ממני?"
"כלום... סתם נזכרתי, בגלל הסירנה"
"לא צריך ממך הרצאות בפיזיקה בארבע בבוקר"
"טוב תירגע...."
"אני יודע בדיוק מה זה אפקט דופלר, אל תשגע אותי".

ידעתי שאני צריך לשתוק. כשערן עצבני, עדיף לשתוק ולתת לו
להתקרר לבד. אנחנו מכירים בערך מגיל 5. למדנו ביחד בגן
וביסודי. בכתה ה' ערן עבר לגור בקנדה עם ההורים שלו, וחזר כל
שנתיים בערך לביקור בארץ. כל פעם שהיה חוזר היה מרים אליי
טלפון והיינו נפגשים, מחליפים חוויות, סוגרים פערים. לפני הצבא
הוא חזר לגור בארץ.
מדהים כמה שהשתנינו. הוא קצת פחות, עדיין עם פרצוף של ילד ששכח
להתבגר. אני הורדתי במשקל וגבהתי, עד שמי שלא ראה אותי בשנה
האחרונה לא יכול היה לזהות אותי.

"מה אתה עצבני עכשיו?"
"לא יודע, עזוב אותי."
"קיבינימאט, מה אתה מתנפל עליי?! תתחיל להרגיע לפני שאני
מתעצבן!"

ערן מצא מישהי, דווקא נחמדה, שהכיר בעבודה. אני מסתובב בינתיים
ומחפש. עדיין לא היה לי מזל, או שסתם הייתי עושה שטויות: תמיד
מסתובב סביב פסיכיות, עם בעיות נפשיות כאלה ואחרות, אלה שעדיין
לא התגברו על החבר הקודם, או מהמגזימות האלה, שנשיקה בשבילן
שוות ערך לחופה.

"מה עם אישתך?"
"היא לא אשתי..."
"בסדר, מה איתה, היא באה איתנו?"
"נראה, עוד לא דיברתי איתה, למה?"
"למה אתה מחכה? תתקשר אליה כבר!"
"למה?"
"עכשיו אתה התחלת עם השטויות?! שאלתי שאלה פשוטה, למה אתה חייב
להתחכם?"
"ככה"
"טוב"
"טוב"

סובבתי את הראש והמשכתי לנהוג. אם הוא רוצה לשחק משחקים של
ילדים קטנים, שייעשה את זה עם עצמו. אני בכלל לא מבין איך הילה
לא זורקת אותו, הוא כזה ילד קטן. טוב, אולי גם אני לפעמים, אבל
הוא הרבה יותר מעצבן ממני, זה בטוח. נראה גם כאילו הוא לא
מסוגל להיות רציני אף פעם, גם לא בדברים החשובים. פעם היינו
החברים הכי טובים, היום הפכנו להיות מכרים, שמתראים רק במפגשים
של חברים משותפים. זה עצוב? אולי. יותר עצוב שזה כבר כמעט לא
מפריע לי
והכי עצוב זה שאנחנו רק בני 20 וכשאני מדבר על זה אפשר לחשוב
שעברנו כבר את ה - 40.

"אתה מתכוון להתקשר אליה?"
"לא"
"אתה רוצה שאני אתקשר אליה?"
"לא"
"טוב... אנחנו נוסעים אליך הביתה"
"למה?"
"למה? אתה יורד, ואני ממשיך, זה למה!"
"טוב בסדר"
"אתה חושב שאני צוחק? אתה עולה לי על כל העצבים"
"יופי"
"יא אללה, איך היא מסוגלת לסבול אותך בכלל..."
"מה אמרת?!"

לפעמים אני פשוט לא חושב. לפעמים זה יוצא לי ככה סתם, בלי
לחשוב. ברוב הפעמים אני מצליח לצאת מזה יפה. הפעם ידעתי שעשיתי
טעות.
הרצתי כמה תסריטים בראש והגעתי למסקנה שהדבר הפשוט ביותר לעשות
יהיה לרוץ עם זה הלאה.

"שמעת מה אמרתי!"
"יש לך איזו בעיה?"
"לא, סתם הגיע הזמן שתתבגר כבר"
"תראה מי שמדבר, איפה אתה ואיפה אני"
"עוף לי מהאוטו..."
"אבל..."
"שמעת מה אמרתי, עוף לי מהאוטו"

זרקתי אותו החוצה. בנזונה קטן. לא היה קר וזה סה"כ הליכה של 10
דקות עד הבית שלו,  אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שלא וויתרתי לו
ואולי הפעם הראשונה שנתתי לכל התסכול והעצבים שלי לצאת החוצה.
חזרתי הביתה והרבצתי מקלחת של איזה חצי שעה בערך. אח"כ
התלבשתי, דפקתי ג'ל והתקשרתי להילה. הוא היה אצלה כבר. אספתי
את שניהם ונסענו לפאב. מדי פעם הצצתי אליו דרך המראה הקדמית.
לא הייתי צריך לדבר איתו על מה שהיה שם באוטו, מהמבט שלו
בעיניים ידעתי שהוא מצטער ושהבין שהגזים. אחרי 3 חודשים הם
נפרדו. היא לא הצליחה להבדיל בינו לבין שאר הידידים שלה. הוא
הבין שזה הספיק לו.

יש כאלה שהחיים שלהם הם ניצחון זמני והם חיים בהתפשרות. יש
כאלה שנשארים מאחור, אבל מחפשים את הניצוץ הקטן הזה, בשביל
לפרוץ קדימה, לתפוס את הכוכב שלהם, לעשות את מה שליבם חפץ.
פעם היינו החברים הכי טובים. אולי עוד כמה שנים נחזור להיות
כמו שהיינו פעם, אולי לא. בינתיים, הוא חי את החיים שלו. אני?
רק מחכה לכוכב שלי...