בוקר אחד התעוררתי כשלעיניי נפרסו שמים אדומים מלאי עננים
ורדרדים וחייכנים, ושמש אחת מכורבלת בשמיכה דקה של כוכבים
מנצנצים. עצמתי את עיניי, ופקחתי אותן שוב, לא מאמינה למראה
עיניי.
הייתי במדבר אני חושבת, כי מסביבי היו רק הרים וחול.אה כן,
והיה שם גם שיח אחד קטן וסגול.
כשטיפה התאוששתי מן הלילה הסוער שהיה לי, כנראה, באותו הלילה
שלפני הבוקר ההוא, הרגשתי דקירות קטנות מתחתיי. הבטתי למטה
ושמתי לב שאני שוכבת על מין משטח אפור דק ועליו מפוזרות אלפי
אבנים קטנות ודוקרות. המשטח הזה היה המזרן שבלילה שלפני הבוקר
ההוא עוד היה מגולגל יפה וקשור לתיק הגדול שהיה על גבו כל אותו
היום. אין לי מושג איך הגיעו אליו כל האבנים האלה, באמת שאין
לי שמץ של מושג, אבל מה שאני יודעת הוא שהן דקרו כל כך עד שלא
יכולתי לשכב שם יותר וקמתי מיד.
הבטתי סביבי והמראה היה כל כך קסום. העננים קצת התפזרו
והכוכבים נצצו עוד יותר על פני הרקע האדום של השמים והשמש
הטרייה שרק עכשיו יצאה מתנור ההר.
הבטתי חזרה למטה וראיתי אותו שוכב שם, עיניו עצומות לגמרי
וחלומות מתוקים מלטפים את כולו בשלווה של מדבר ובעלים של
אהבה.
צמרמורת קלה ונעימה עברה בלבי ונשמתי עמוק. פעם ראשונה מזה
הרבה זמן שבאמת נשמתי עמוק, נשימה צלולה ורגועה, נשימה של
מדבר.

רוח החלה מנשבת, פורעת את שערי ושערו, הורסת את השלווה של
הלילה. אספתי את שערי והידקתי אותו כמה שאפשר, הוצאתי מהתיק את
המעיל החום שקניתי במיוחד לטיול הזה, מעיל חם ויפה, שיהיה, מה?
לא מגיע לי? , והתעטפתי בו. הבטתי למטה וראיתי שהוא רועד מקור.
ניסיתי לפנות קצת אבנים מן המזרן, שמשום מה התאספו להן רק בצד
שלי, ונשכבתי לידו. כיסיתי את שנינו במעיל החום החם החדש שלי
ונתתי לו נשיקה במצח. הוא נראה כל כך שליו, כל כך מאושר, כל כך
מדברי. הסתובבתי ונשכבתי על גבי, מביטה למעלה אל השמיים
היפהפיים הקסומים שנחתו עלינו ככה, משום מקום.
נשמתי שוב נשימה כזו עמוקה וצלולה של מדבר ועצמתי את עיניי.
ניסיתי להירדם אך עוד היו תחתיי כמה אבנים עקשניות ודוקרות שלא
הרפו. פקחתי שוב את עיניי ונאנחתי קלות. הוא הסתובב אליי ופקח
את עיניו. "בוקר טוב מתוקה", לחש לי. "בוקר טוב. ישנת טוב
הא?", לחשתי חזרה בחיוך ונשקתי אותו שוב על המצח. "כן", ענה,
"איך אפשר לא לישון טוב עם כאלה שמים?", אמר,נשם נשימה עמוקה
והביט אל השמים במבט של ילד שזה עתה גילה את הטבע. הבטתי בו
ודמעה זלגה על לחיי. איך אפשר להיות כל כך מאושר תמיד? גם
כשהוא לא במדבר הוא מאושר. ואני, גם כאן יש לי אבנים דוקרות
בלב.

אחרי שהבטנו ארוכות בשמים יחד והתחבקנו, קמנו והתחלנו להתארגן
ליום האחרון בטיול שלנו. הוא קיפל את השק שינה ואני גלגלתי את
המזרן. הוא קשר אותם לתיק והתחלנו ללכת.
- "את יודעת, זה כבר היום האחרון של הטיול. הטיול הזה, הטיול
הזה הוא הטיול הכי מדהים שהיה לי בחיים. אני לא מאמין שהוא כבר
עומד להיגמר"
- " כן, זה מדהים איך הזמן עובר מהר. כבר הרבה זמן שלא ראיתי
כאלה שמים. למעשה אני חושבת שאף פעם לא ראיתי כאלה שמים"
- "באמת? נו אז את רואה? אמרתי לך ששווה לך לבוא איתי. תגידי
לי שאת נהנית. תגידי."
- "איך אפשר לא ליהנות כשאני כאן אתך?" אמרתי ונישקתי אותו.

אני והוא זה כבר לא אותו הדבר כמו שהיינו לפני הטיול הזה.
להיות אתו כאן, במדבר המדהים הזה, גרם לי לראות את כל הטוב שיש
בו. את הרגש, את השלוה, את התמימות. בי אין דברים כאלה. אין בי
את היופי שיש בו, את האהבה. הוא יכול למצוא אותה בכל דבר שהוא
עושה, וזה ההבדל בינינו. וכולם יסכימו שאי אפשר להיות עם מישהו
ששונה ממך באהבה שלו. זה כמעט הדבר היחידי שאי אפשר לעשות
בקשר. כי אהבה יכולה לגבור כמעט על הכל, אבל רק כמעט. היא לא
יכולה לגבור על אטימות, על כאב. לפחות לא במקרה שלנו.

טיפסנו על איזה הר גבוה ובסוף הטיפוס המייגע הגענו לפסגה. הנוף
משם היה הנוף הכי מרהיב שראיתי בחיי. הסתכלתי עליו מביט בנוף,
עם המבט הזה שלו, המבט האוהב. מביט בנוף, ואז בי. מביט בי, ואז
בנוף. מנשק אותי, מחבק אותי. ועם כל התקרבות שלו אני מרגישה
אותי מתרחקת עוד ממנו, מהקשר, מהאהבה. עוד שניה ואני נופלת
לתהום העמוקה שמתחתינו מרוב שאני מתרחקת.
והוא, הוא לא מרגיש את זה. טוב לו כל כך כאן בפסגה של הר
היופי, ורק אני נחנקת. אני לא שייכת לכאן.

פתאום הגיע רגע בו תפסה אותי ההרגשה שממנה פחדתי כל הטיול-
זרות. הרגשתי זרה ומנוכרת. לא הכרתי אותו, לא הכרתי אותי, לא
הכרתי את הנוף שאליו אני מביטה ולא הכרתי את הפסגה של ההר שכל
כך הרתיעה אותי, כל כך דחתה אותי.
הרגשתי שזה הרגע לסיים את הכל, להיפרד.

חיבקתי אותו חזק ככל שיכולתי, עם כל הכוח, עם כל הרגש והפחדים,
עם כל מה שהיה על לבי. התנשקנו שוב מול הנוף הזה, היופי המרהיב
של השקט, העצמה האדירה של הטבע, ואני ידעתי שזו הפעם האחרונה.
לקחתי את ידו , ליטפתי אותה , לאט, הצמדתי אותה לפניי, נישקתי
אותה, הורדתי אותה והמשכתי להחזיק בה עוד דקה ארוכה. נשמתי
נשימה עמוקה, צלולה ושקטה של מדבר, בפעם האחרונה, עזבתי את
ידו, וקפצתי אל התהום המכוערת שקראה לי בכל כוחה.

הוא הביט בי נופלת, מדרדרת, צועקת, מתפתלת. הוא הביט בי גוססת
, וראה איך שנשמתי עוזבת אותי. הוא בכה וצעק אליי, אבל אני כבר
לא שמעתי. הוא שאל למה, הוא כעס, הוא בעט, הוא השתולל. לבסוף
התיישב על שפת הצוק, בכה בכל כוחו, את כל נשמתו שפך אל התהום.
הוא ישב שם עוד שעות ארוכות עד שבאו המחלצים ולקחו אותו בכוח
לטיפול פסיכולוגי.

הדבר היחיד שהסכים להגיד שם בטיפול אצל הפסיכולוגית הוא שאף
פעם הוא לא ינשום עוד נשימות של מדבר. הפסיכולוגית לא הבינה,
גם לא ההורים שלו והחברים שלו. רק אני שם בשמים ידעתי שהרסתי
לו את כל מה שהרס לנו את הקשר, את כל מה שהרס אותי. אולי עכשיו
אנחנו כן יכולים להיות ביחד, אבל עכשיו, עכשיו זה יהיה בלי
נשימות של מדבר.