כשזה עמוק הרוח כמו נושאת אותך למקומות קטנים,
כשזה עמוק עמוק,
שלגים של כעס בתוכך,
בן רגע נמסים.
(קורין אלאל)
הרוח הקרירה העירה אותי מעצמי. השמש התחילה לצאת מבעד לעננים
הלבנים, וריח משכר של פריחה עלה לאוויר.
"על מה אתה מסתכל?" שאלה. אותי.
"על כלום", עניתי.
"אז תעשה את זה לכיוון השני בבקשה", החזירה בכעס.
"זאת מדינה חופשית", התגריתי בה.
מצאתי את נערת האביב שלי. הפעם לא חיפשתי בלונדינית חייכנית עם
עיני איילה, לבושה שמלה לבנה עם פרחים בשיער. נערת האביב שלי
הייתה חלק ממני, אותו חלק שרציתי שיישאר חבוי, מסתורי, או
לפחות רוצה להיות מסתורי, אפילו ברמה של "אני באטמן". עד כדי
כך.
"אני עוד אבין מה את מסתירה, אביב", אמרתי.
"לא אתה לא", השיבה.
"ולמה לא בדיוק?", שאלתי שוב.
"כי אני לא מסתירה כלום", חיוך נעלם עלה על שפתיה.
"אז למה את אפילה כזאת?", חקרתי.
"אתה הופך אותי לכזאת. האמת, שאני בכלל לא", ענתה בפיזור דעת.
חשבתי שהיא ממש ילדת אבודה: שיער שחור ואיפור כבד מסביב
לעיניים. אבל היא רק רצתה להיראות מסוכנת, למשוך תשומת לב.
אולי בעצם היא צדקה - לא ניסתה להראות כלום לאף אחד. להישאר
בחושך.
"אולי תספרי לי משהו?", המשכתי.
"כמו מה?", הביטה אל תוך עייני כששאלה.
"משהו מעניין, עלייך.", החזרתי לה מבט.
"אין לי משהו מעניין לספר לי על עצמי", נאנחה.
"אני לא מאמין לך", ביטלתי את דבריה.
"האמת... יש לי איזה משהו מעניין, על יום שישי שעבר, אפילו די
מצחיק", עיניה נדלקו.
"נו... דברי", השבתי.
"אל תגיד לי מה לעשות", גיחכה והמשיכה.
הסתכלתי עליה, בוחן את אופן דיבורה, את תנועות שפתיה. היא
הייתה מבריקה ולא פחדה להראות לכל העולם שהיא מודעת לכך.
"נו?"
"מה נו?"
"לא מצחיק?"
"לא ממש."
"האמת? אתה הרבה יותר מצחיק"
באותו רגע השתעשעתי ברעיון להעיף לה סטירה ולהפתיע אותה, או
להתאהב בה.
כנראה שבחרתי באפשרות השנייה...
|
