אני יושב על התחת, וחושב: אני צריך להתחיל לכתוב סיפורים
קצרים.
יכול להיות מגניב, פתאום יגלו שיש לי כישרון, ושאני כותב
מוכשר. ואז אני אוציא ספר (ובגיל 14! יאמר עם ישראל) ויפיצו
אותו. אנשים יקראו מה שאני חושב, ויבכו. אנשים יגידו שאני
גאון, ושאני מבטא את עצמי בצורה ממש נהדרת, וכל האישיות
(הנהדרת והשובבית, אך עדיין אנטיליגנטית ומבינה עולם) שלי
יוצאת החוצה כמו מפל של רגשות. וכל התיסכולים שלי, כל הבעיות
של נער מתבגר בן למשפחה טובה שגר במרכז תל אביב ולומד קולנוע,
יגעו לאנשים עמוק בלב ויעשו להם צביטה. לכולם, נשים, גברים,
זקנים וטף. אפילו פוליטיקאים. כולם יקראו את הספר שלי ויבכו
מדינה שלמה תבכה בגללי, בגלל מיכאל כהן!! אבל לא יקראו לי
מיכאל כהן, יקראו לי ת. שגב. זה יהיה השם הספרותי שלי, ושאני
אלך ברחוב ואראה את כולם בוכים, רק בגללי, אני אהיה כרואה
ובלתי נראה, הולך בין האנשים האומללים ומתגאה בהונאה. איזה
הרגשה נפלאה.
ואז אחרי שנה אני אגלה את זהותי האמיתית, ויעשו עליי סרט,
ויגידו שהתחלתי בקטן, וכתבתי באתר באינטרנט בשם "במה חדשה"
והתחלתי לכתוב שם סיפורים קצרים על תיסכולים של בן נוער
מתבגר.
אבל מה, אין לי רעיון לסיפור. |