תל אביב מתנמנמת בחום,
לשפת הים התיכון,
עצלה ולא כל כך יפה.
ומתי כבר אוקטובר יבוא,
ורוחות מערב בחובו,
ונוכל לשוב להתכרבל בשמיכה.
הביאו את הסתיו,
שלכת.
וליבנו האטום והקר יתרחב, וינשום.
הביאו את הסתיו,
נתפרק עליו.
עלים יסתחררו ברחובות,
יהיה געגוע.
(איפה הילד)
קראו לה סתיו, או שבעצם רק הוא קרא לה כך.
היא הייתה שקטה ויפה, צבועה בצבעים שלווים שלווים של כתום
וחום. שערה הארוך והחלק היה שקדי ובהיר, וזהר בשמש החלשה של
אוקטובר. היא לא דיברה הרבה. אולי זה מה שמשך אותו אליה,
כשישבה לבד על הספסל בגן הציבורי, מוקפת עלים יבשים של שלכת,
שנעו ברכות על רוחות מערביות קרירות. חיוך קטן על פניה, וספר
בידה.
"אפשר לשבת כאן?", שאל.
"אפשר", הרימה את מבטה מהספר.
ליבו נעצר כשעיני הדבש שלה פגשו את מבטו. ריסיה הארוכים הושפלו
בביישנות והיא חזרה אל שורות הספר.
"אפשר לשאול אותך משהו?", שאל שוב.
"חשבתי שכבר שאלת", ענתה בהתגרות.
"לא חשוב", נאנח.
"טוב", נאנחה.
"בעצם...."
"כן...?", השיבה במהירות.
"את באה לפה הרבה?"
"אפשר להגיד שכן", אמרה בשקט, "אבל כל פעם שאני באה זה אחרת".
"אחרת?", שאל במבוכה, מבולבל.
"כן", ענתה, "כל פעם שאני פה זה כאילו מקום אחר, חדש. אז בעצם
זאת הפעם הראשונה שלי פה."
"אבל ראיתי אותך פה אתמול."
"אבל אתמול לא ישבת לידי, אז היום זה אחרת."
"אהה...."
"וחוץ מזה", הקשתה, "אם ראית אותי אתמול, למה לא דברת איתי?"
"אתמול לא הרגיש לי סתיו, היום כן"
"נעים מאוד", הפתיעה אותו בחיוך, ליבו נעצר בשנית. "ואיך
קוראים לך?"
|
