תמר הרוסה, היא לא אוכלת לא שותה ולא ישנה כבר ימים, אני לא
יודעת מה לעשות איתה, אז סיפרתי למושינסקי שהיא מנסה להתאבד כל
הזמן, ושהיא לא אוכלת, ומושינסקי עזרה לי להחזיר אותה למצב
שפיות, תמר ביקשה ממני עזרה כל הזמן, התלוננה על כמה שרע לה,
ושהחיים בזבל.
יום אחד התעצבנתי: "החיים לא כל כך נוראים! יש לך בית, משפחה,
אוכל, תגידי תודה שלא נדבר שיש לך חברים, אהבה וכסף, מחשב,
בגדים, תרופות. לא להרבה אנשים יש את כל הדברים האלה, את
מיוחדת, את בת מזל, והייתי מתה לחיים כמו שלך, הייתי מתה
לאהבה, ואני שמחה בשבילך שיש לך את זה. את מדהימה, לא רק שיש
לך דברים בשביל עצמך את גם יכולה לתרום לאחרים, בחכמה שלך,
באדיבות ובתמיכה, את יודעת מה, את מלאך, ואני לא יודעת מה
הייתי עושה בלעדייך, את המלאך שלי, ואני הכי אוהבת אותך בעולם,
ואם יקרה לך משהו אני לא יודעת מה אני יעשה לעצמי, סלע לא שווה
אותך, ואף אחד אחר לא, לא אמיר לא אחותך ולא אחותך השניה, את
הכי טובה בעולם, אז בבקשה תשמרי על עצמך, אני אוהבת אותך"
שתיקה, הרבה שתיקה עם זמזום כזה של צרצר משועמם.
הייתי לבד בבית, בוהה באייסיקיו, שוב, מכורה, בוכה, מזילה
דמעות שמחה מלוחות.
הקשר ביני לבין תמר כל כך התהדק, לא יכולנו להפסיק לדבר אחת עם
השניה, וחיינו במטפורה אחת גדולה במשך הרבה זמן.
יום אחד אני ובטי החלטנו לעשות צעד, ולעשות פירסינג, רציתי
פירסינג מלפני הרבה זמן, כל כך שמחתי שלקחנו את האוטובוס הזה
לתחנה המרכזית, הסתכלנו אחת על השניה כל הדרך, אחותי ניסת
לשכנע אותי לא לעשות וכל הזמן אמרתי לעצמי: "מי היא שתגיד לי
את זה? הרי לה בעצמה יש פירסינג בלשון".
עשיתי את זה, היה לי פירסינג מתנופף לו לראווה בגבה שלי, עצרנו
שמה באיזו חנות צעצועים מסתורית כזאת, ומצאתי שם כנפיים
מדהימות, מפלסטיק, זה עלה הרבה, אבל... קניתי, בשביל תמר,
המלאך שלי הכל! היא כל כך שמחה שהיא קיבלה אותן, כזה חיוך
מדהים על הפרצוף הקופיפי שלה שפשוט ידעתי שהיה שווה את המאמץ
והכסף.