"אולי באמת צדקת" תהתה הילדה הקטנה.
השעון תקתק בדאגה נוכח שעת חצות המתקרבת.
"אולי באמת צדקת..." קולה של הילדה עדיין הדהד.
קול של דלת נטרקת נשמע בחוזקה.
"אני ממש מצטערת." התרפקה האם על זכרונות העבר,
ואתמול בעיתון כתבו ששני ילדים התאבדו.
"למה אתה עצוב?" אבא שאל ופיהק.
בשיעור פסנתר למעלה הילד ניגן תו לא נכון.
"אני אוהבת אותך" הילדה חייכה בביישנות,
אך החיוך לפתע נמחק והוא אינו קיים עוד.
"אתה בא לאכול?" שאל האב ביובש,
ורק הילדה הקטנה הקשיבה לשאלתו והנהנה.
"אולי באמת צדקת..." הילדה הסתובבה ואמרה ממש לפני שיצאה
מהחדר.
עכשיו חצות. והשעון מתקתק כעת רק לעצמו. |