ופתאום זה נגמר.
היא קמה מהמיטה והתלבשה. לא שהיא היתה עירומה לפני כן, היא רק
סגרה את החזייה וסידרה את השיער. התהפכתי על הגב ושאלתי, למרות
שממש לא רציתי לדעת את התשובה, "את חוזרת אליו?"
"כן" היא ענתה בלי להביט בעייני וגרבה עוד גרב על קרסול שחום
שיזוף וחלק למגע.

ישבתי צמוד אל גבה ועטפתי מותניה בשתי ידי, מרגיש את עגיל
המתכת שניקב קורקבנה כמו תינוק שניצמד אל אימו בל תלך ביום
הראשון של הגן. מפחד להישאר שוב לבד.
כל כך הרבה לבד והיא לא נשארת. כל כך הרבה לבד. אהבתי אותה,
לפחות כך נדמה לי. את השיער השחור הקצר, והריח, הרעננות שזרחה
מפניה בשעות לפנות בוקר. חום, חום גופה שצימרר את גופי גם ללא
שנגעה בי, רק קירבה.

ועכשיו היא הולכת. וגם היא עצובה, עגומה, אפשר לראות מהאדום
שעטף את לחיה כשאמרה לי שכן. היא הולכת אליו שעזבה ועדיין אין
לה האומץ לומר לו שדי, ואולי זה אני שאוהב לחלום בהקיץ, מאמין
כמו תינוק שאותי היא אוהבת ואלי היא חולמת לחזור בכל רגע
שחולקת איתו מיטתה, מיטתו.
או שלא.
זו אי הידיעה שטוחנת בראש את כל התאים הפנויים.
לא ללחוץ, רק לא לגרום לה ללכת, לא בגללי.
מצד שני לא לתת לה תחושה של אי חשיבות, מה אומרים כדי לא
להפחיד, כדי לא להרתיע. מה אומרים שיגרום לה להישאר פה לבוקר
של יום המחר.

אני אוהב.
אני.
והיא?