בבוקר ישבנו המומים. התקרה הסתחררה בירוק ואדום איימה לפול
עליינו ולבלוע בתוכה את כל מה שנותר. מייקי ראה טלויזיה אבל
אני לא חושבת שהוא ממש הסתכל. זה כאב, אבל שתקתי. רצתי שהוא
יפסיק אבל לא אמרתי כלום. קצת כאילו שאם הייתי פותחת את הפה
שלי ומתחילה לדבר, לא הייתי מסוגלת לסגור אותו.
סוף קיץ 96. הית'רו לונדון. הרבה מאוד עננים. הרכבת הזאת
שסוחבת אותי איתה לאן שהוא בצפון לא יודעת עד כמה כל גלגל
שמסתובב מכאיב לי. כמה אפור כאן וקר. הגעתי לבד. פולה ופיליפ
אוספים אותי מתחנת הרכבת בניו-קסל ואני מרגישה כאילו ששום
מיטה, עד כמה שהיא יכולה להיות נוחה לעולם לא תפיג את התשישות.
בית הספר הקתולי אפילו יותר אפור משאר אנגליה, אם דבר כזה בכלל
אפשרי. המדים האלה הורסים אותי. אני לא מבינה למה צריך לשדוד
ממני את הביטוי החיצוני היחיד לאינדיבידואל שבתוכי. זה גם ככה
כמעט בלתי אפשרי מרוב שזה קשה. אבל מצאתי את המקום שלי שם. היו
לי חברות. רופה, שניקה, אמה ואנה. הן מעולם לא נתקלו ביצור
כמוני קודם לכן. לא ידעו שיש חיה כזו. מייקל ת'ורנטון הנאצי
הזה כל הזמן מאיר לי הערות. כאילו שאני רצחתי את הישו שלו. רוב
האנשים כאן בכלל לא קתולים. |