הנה בא הכאב.
הוא שוב מחפש אותי.
בהתחלה ניסיתי לבנות חומה מסביב לביתי,
חומה גדולה שתגן עליי מפני כל רע.
אבל הרע נכנס דרך החורים שנשארו בחומה,
אותם חורים קטנים שלא הצלחתי לסתום.
ניסיתי למנוע בעדו מלהיכנס,
שמתי חפצים אל מול אותם חורים,
אך הוא המשיך לנסות שוב ושוב,
ואני נכנסתי הבייתה, וחשבתי מה לעשות.
אז בניתי מחיצה.
מחיצה אשר תעטוף את ביתי.
מחיצה שתגן עליי מפני מה שנושאת הרוח עימה.
אבל הרוח שרקה, וגשם חזק החל לרדת מן השמיים,
ואני נכנסתי הבייתה.
ניסיתי למנוע מבעדו מלהיכנס אל תוך ביתי.
ביתי שלי.
הוא אמור להיות אך ורק שלי, ולא של מישהו אחר.
רק אני אמור לשלוט בביתי שלי.
לאף אחד אחר אין את הסמכות.
ופתאום אני רואה כמה הבית פתוח ופריץ.
ואז ניסיתי לסתום מפניו את כל הפתחים הקטנים,
לכסות את כל החריצים,
והוא ניסה להיכנס בכל אפשרות שהיא.
ברגעים מסויימים, חסמתי אותו בעזרת כפות ידיי,
כאשר ניסה להיכנס בסדק ישן שנהפך לחריץ.
ואז הפסיק הגשם,
הרוח הפסיקה לשרוק,
ואז לא שמעתי דבר מסביבי.
היה שקט.
שקט ששומעים רק ברגע שמתעוררים מחלום ומבינים שאין הוא
מציאות.
שקט מפחיד.
ואז הוא דפק בדלת,
והבנתי שלא יעזוב אותי.
לעולם הוא לא יעזוב אותי.
הוא תמיד יחזור, ואני תמיד אנסה לברוח ממנו,
הוא דפק בדלת שוב,
והבטתי על כל הסדקים והחריצים שבביתי,
ראיתי איזו חורבה הוא ביתי,
כמה שבור הוא,
הסתכלתי דרך החלון,
והוא המשיך לדפוק בדלת.
לא ראיתי את פניו, אבל ידעתי שהוא שם.
ראיתי את המחיצה שהגנה עליי מפני הרוח, אך לא מפני הגשם.
הסתכלתי על החומה שבניתי,
והבנתי כמה שהיא אינה יעילה וכמה היא מכערת את חצרי.
"למה הוא רודף אחרי?" שאלתי את עצמי.
הוא דפק שוב על דלתי, והפסיק.
חשבתי בעמידתו הסבלנית שם בצד השני.
פתחתי לו את הדלת, ואמרתי לו "שלום".
הוא עמד שם והביט בי.
הוא רצה רק לראות את הבית שלי. זה הכל.
הוא היה בעוד בתים רבים.
הוא פשוט מבקר בהם, ואז עוזב אותם במהרה.
הוא קצת נפגע מחוסר שיתוף הפעולה שלי, וזה גרם לו להתעכב אצלי
יותר זמן מהמתוכנן.
אמרתי לו "אני מצטער", והוא ענה "זה לא משנה עכשיו".
שאלתי אותו אם הוא רוצה משהו, והוא לא ענה.
לאחר שהביט קצת בביתי, בחן את הסדקים והפרצות,
אמר לי "אתה תהיה בסדר".
עניתי לו "אני מקווה".
הוא אמר לי "אל תתבדח עם הבא אחריי. הוא יאחר קצת, אבל כשהוא
יבוא אליך, אל תתנגד. תקבל אותו לביתך".
לא ידעתי על מה הוא מדבר, אבל הבנתי שהוא לא ניסה לעבוד עליי.
לאחר דקה או דקותיים בהן המשיך לבחון את ביתי, הוא החליט שהגיע
הזמן לעזוב, ויצא החוצה מבלי להביט לאחור.
הסתכלתי עליו הולך, ולא ראיתי שום נפש חייה באיזור.
התלבטתי אם לחכות למי שהעצב הזכיר, אבל נזכרתי שהוא אמר לי
שהוא יאחר, אז החלטתי בינתיים לשבור את החומה, להסיר את
המחיצה, ולנסות לתקן את מה שיש לתקן בביתי.
עם הזמן שכחתי בכלל אני מחכה לו.
מדי פעם שאלתי את עצמי "למי אני מחכה?" אך תשובה אין לי.
חייכתי לעצמי, ונהניתי מחוסר הידיעה, ומהמחשבות על כל
האפשרויות שאני מעלה בראשי. לא תמיד צריך לדעת הכל בחיים.
צריך לדעת לקבל דברים, כמו חוסר ידיעה, וכמו עצב ושמחה, ואין
טעם למנוע מכולם להיכנס אליך, כי הם תמיד יהיו שם, ובסוף אתה
תפתח את דלתך אליהם.